דוקטור מורגנשטרן מפחדת ממני. כשהיא מצמידה את הסטטוסקופ לחזה שלי, ומאזינה בסיפוק לתיפוף הלב, לריאות המתמלאות רשרוש, היא דרוכה, מוכנה לבריחה. אני מביטה בפניה. היא כל כך קרובה. אני מרגישה את החום שלה ורוצה לחבק אותה. היא לא מרשה. לצורך זה יש את דוֹם־דוֹם. לדום־דום אין דופק ולא נשימה. דוקטור מורגנשטרן הביאה לי את דום־דום כדי שאחבק אותו ולא אותה. דום־דום גדול ורך, אבל הוא לא מחבק אותי בחזרה. כשאני חושבת לחבק את דוקטור מורגנשטרן, הפה שלי הופך מעצמו לחיוך, ועוד לפני שהידיים שלי מתחילות לזוז לכיוונה, דוקטור מורגנשטרן אומרת: "לא, ימימה. אסור!"
דוקטור מורגנשטרן מלמדת אותי לדבר. היא אומרת מילה, ואני צריכה לחזור אחריה. את המילים אני כבר מכירה, אבל מהפה שלי יוצאים הקולות הלא־נכונים. הלשון עוד לא נשמעת לי. דוקטור מורגנשטרן אומרת: "ש־לום". אני אומרת: "צ'הה־־־אום". היא אומרת: "ח־תול". אני מנסה ומתיזה רוק. דוקטור מורגנשטרן אומרת: "ימימה". אני אומרת: "י־־מי־־מה". היא אומרת: "יופי, ימימה!" אני מוחאת כפיים בשמחה ופורשת ידים לקראתה. היא נבהלת וצועקת: "לא, ימימה!" את השם של דוקטור מורגנשטרן אני לא יכולה לבטא. אני קוראת לה רק: "מוֹ". היא לא מתעקשת. ופעם אחת קראתי לה "אי־מא". את זה דוקטור מורגנשטרן לא מרשה.
הרבה שעות אני סגורה לבד בחדר שלי, במרתף. בזמן הזה דוקטור מורגנשטרן מצפה ממני להרכיב מגדל קוביות ולתרגל הליכה זקופה ויציבה ואת כל שאר הדברים שאני עושה בשיעורים שלנו. "מוטוריקה, ימימה, מוטוריקה", היא אומרת. מחלון קטן וצר, גבוה בחדר, אני יכולה לראות קצת שמיים וחלק מעץ מסוג ברוש, שעומד בחוץ. אני לא יודעת כמה זמן אני מתבוננת בברוש הזה, באופן שבו הרוח מנענעת אותו, ובציפורים מסוג דרור שמתיישבות עליו. אני מתבוננת בעלים יבשים שנתפסים בסורגים של החלון שלי ומוצאת בהם צורות, עד שהרוח לוקחת אותם. אני מתבוננת בעננים לבנים, עננים שחורים, ברקים חזקים וגשם. אף פעם לא הייתי בחוץ.
בחדר שלי יש גם ספרים עם תמונות: ציורים של חיות, ציורים של חפצים, תמונות מרחבי העולם. לרוב הספרים יש דפים עבים וקשיחים, כדי שאוכל לדפדף בקלות. פעם דוקטור מורגנשטרן הייתה מצביעה על התמונות ואומרת לי "ילד", "מכונית", "ים", "פריז". אני כבר מכירה את כולן. עכשיו אני צריכה להצביע על התמונה הנכונה, לפי המילים שדוקטור מורגנשטרן אומרת: "שעון", "עיניים", "משפחה", "האמזונס". הכי אני אוהבת ספרי אומנות. שם אפשר רק להביט ואין מבחן. שם יש צורות וצבעים ונוף ודמויות, והלב שלי מתופף במהירות. אבל בספרי האומנות הדפים דקים וקשה לי לדפדף לבד. האצבעות שלי נוּקשות מדי. רק לפעמים אני מצליחה לפתוח את העמוד עם הציור של הזוג בחיבוק. יש שם אישה מקושטת פרחים ואיש בגלימת זהב, שנצמדים קרוב, והוא מנשק את לחיה, והיא עוצמת עיניים כי טוב לה. הם עטופים בזהב. לרגע אני שמחה, אבל אז השִּׂמחה נכבית. אני זורקת את הספר ומחבקת את דום־דום. אני רוצה לבכות אבל הבכי עוד לא למד לצאת מהגוף שלי. אני קוראת "מוֹ… מוֹ…", ומנסה לכרוך את הידיים של דום־דום סביבי. אבל דום־דום לא מחבק אותי בחזרה; הוא רק בובה גדולה בלי פנים אפילו.
יום אחד הייתה לי הפתעה. מו נכנסה בחיוך לחדר. "מזל טוב, ימימה. היום את בת שנה". מחאתי כפיים בשמחה. דוקטור מורגנשטרן הכינה לי עוגה, אבל אמרה שעוד אסור לי לאכול דברים כאלה. במקום זה היא נתנה לי כפית גדושה של דבש. הפה שלי התמלא בעונג דביק. יצא ממני צחוק, ודוקטור מורגנשטרן הסתכלה עליי בהנאה. הלשון נדבקה לחיך שלי, ונשמע צליל "תָה, תָה". ניצלתי את הרגע ואמרתי: "מ־תוק". דוקטור מורגנשטרן הייתה מרוצה. "בראבו, ימימה! עכשיו תקבלי מתנות". שמתי יד על החזה שלי, התוף הלם בעוצמה. דוקטור מורגנשטרן אמרה: "את מתרגשת? זה בסדר, ימימה. זה טוב". המתנה הראשונה הייתה בובה רכה יפה עם קוקיות. חיבקתי אותה. "איך תקראי לה?" שאלה דוקטור מורגנשטרן. חשבתי רגע. "י־מי־מה", אמרתי. "לא, זה השם שלך. רק שלך. הבובה צריכה שם משלה". חשבתי עוד. אמרתי: "מוֹ־־־תק". המתנה השנייה הייתה בנייר עטיפה. קרעתי אותו. זה היה מכשיר גדול. הסתכלתי על דוקטור מורגנשטרן בשאלה. "זאת מערכת סטריאו", היא אמרה לי, "תראי". היא לחצה על כפתור והמכשיר נפתח מלמעלה. "פה שמים את הדיסק". היא הכניסה את הדיסק הזה לתוך המכשיר. "לוחצים על הכפתור עם סימן המשולש, ואז…" מוזיקה נפלאה התחילה להתנגן. הקשבתי מוקסמת. "זה נקרא ואלס", אמרה דוקטור מורגנשטרן. המוזיקה ניגנה "לה־לה־לה־לה־לה", ופתאום אני עניתי לה: "פם־פם, פם־פם". דוקטור מורגנשטרן הסתכלה עליי מופתעת. שוב המוזיקה עלתה, ואני צעקתי והכיתי את ידיי זו בזו: "פם־פם, פם־פם!" דוקטור מורגנשטרן התרחקה ממני קצת. התחלתי לרקוד, להסתובב. מוזיקה נפלאה כל כך, ואני הכרתי אותה! הכרתי אותה מלפני שהייתי ימימה. כל החדר הסתחרר במוזיקה ואז הראש שלי התמלא תמונות; תמונות מלפני שדוקטור מורגנשטרן הרכיבה אותי, כמו מגדל איברים. נסיעה על אופניים, שדרה ארוכה, הרוח בַּפנים, וגם פרצופים ברורים הופיעו לרגע – לא של דוקטור מורגנשטרן, ולא של אנשים מהתמונות שבספרים.
הראש הזה ראה דברים, לפני שהייתי ימימה.
הנפתי את דום־דום ורקדנו ואלס… ברגע אחד נהיה שקט. דוקטור מורגנשטרן עצרה את המכשיר. "זה מספיק להיום", היא אמרה. הסתכלתי עליה. רציתי שהמוזיקה תמשיך, הצבעתי על המכשיר ביד רועדת, מלאת כוונה. רציתי להגיד "עוד", אבל לא הצלחתי. "זה מספיק, ימימה", היא חזרה. התקרבתי כדי ללחוץ על הכפתור עם סימן המשולש. דוקטור מורגנשטרן חטפה את המכשיר והתרחקה לכיוון הדלת. פתחתי את פי. "י־מי־מה…" אמרתי, והשתהיתי. ניסיתי להזיז את הלשון. "ימימה… ל־ל־ל־לא בת שנה!" צעקתי. "אל תצעקי עליי", היא אמרה. "ימימה ל־לא בת שנה!" צעקתי שוב. הפרצוף של דוקטור מורגנשטרן התכווץ. היא אמרה: "אני יכולה לכבות אותך כמו את המוזיקה".
למחרת היא לא באה אליי כל היום. ענפי העץ מסוג ברוש רשרשו בכוח ובראשי עוד שמעתי את הוואלס, פם־פם, פם־פם. נכנסתי למיטה עם דום־דום ונהמתי. קראתי: "חי־־־בוק! חי־־־בוק!" אבל דום־דום לא מחבק. זרקתי אותו. בעטתי. הורדתי תמונה מהקיר ושברתי על ראשו. זכוכית התנפצה. קרעתי את דום־דום כמו נייר עטיפה. המילוי הרך שלו התפזר על כל רצפת החדר. בעטתי עוד. צרחתי. ניסיתי להפיל את ארון הספרים והמשחקים, אבל הוא מחובר לקיר. העפתי את הספרים. קרעתי אותם. השתוללתי עד שהתעייפתי ונפלתי על הרצפה. רציתי לחבק את דום־דום אבל לא נשאר מה לחבק.
בבדיקה הבאה דוקטור מורגנשטרן אמרה: "סתם אמרתי שאני אכבה אותך. אסור לאף אחד לכבות אותך. רק תזכרי שבלעדיי לא היית פה. את לא יכולה לצעוק עליי ככה. את צריכה להקשיב לי. אני אחראית עלייך, ואני עושה רק מה שטוב בשבילך. בסדר, ימימה? תתנהגי יפה?" חשבתי: בתוך דום־דום יש מילוי רך. מה יש בתוך ימימה? מה יש בתוך דוקטור מורגנשטרן? היא הגביהה את החצובה לגובה שלי, כי אני גבוהה ממנה, והציבה מולי את מצלמת הווידיאו. היא קראה בקול את התאריך, ואני נדרשתי למלא אחר הנחיותיה: לעשות פרצוף שמח, פרצוף עצוב. להוציא לשון – הצלחתי בקושי. לפרוש אצבעות. לנופף לשלום. להתכופף ולגעת באצבעות הרגליים. אחר כך היא הגישה לי כדור משחק. לקחתי והחזקתי. היא ביקשה שאגיש לה בחזרה. הגשתי. היא מסרה לי את הכדור באוויר. לא תפסתי. אמרה: "לחיצת יד". לחצנו יד. "תשחררי, ימימה". היא משכה את ידה. אמרתי: "חִי־־־", אבל היא כבר הפנתה לי גב והתרחקה.
קיבלתי בחזרה את מערכת הסטריאו. האזנתי למוזיקה שוב ושוב. חיבקתי את מותק במקום את דום־דום ורקדתי איתה. הראיתי למותק איך משתמשים במכשיר: כפתור שמפעיל את המוזיקה. כפתור שמשהה את המוזיקה. חוגה ששולטת בעוצמה. אחר כך הראיתי למותק את הכפתור שפותח את המכשיר מלמעלה. הוצאתי והראיתי לה את הדיסק המבריק. פתאום הראש שלי נזכר בפרצוף. חלק מפנים של אישה. חשבתי שהוא עוד רגע ייעלם, אבל הוא נשאר, ויכולתי לבחון אותו לפרטי פרטים, למרות שהיה פרצוף מפחיד: עיניים בולטות – אחת חומה ואחת ירוקה. פה עקום עם שפה תחתונה נפוחה. שיער דליל. צלקות בקו השיער מעל המצח ולאורך הלסת של האישה. הופתעתי – גם לה הייתה מותק משלה בתוך הדיסק. לרגע הייתה לי מחשבה משונה ונגעתי בשפתיי. גם האישה שהבטתי בה נגעה בשפתיה. השלכתי את הדיסק לקצה החדר.
בלילה התעוררתי. רק מעט אור נכנס מהחלון הגבוה. הבטתי במותק. למה התעוררנו, שאלתי אותה במבט. היא ענתה: אני לא זוכרת ששמעתי את מו נועלת את החדר. אולי היא שכחה? קמתי אל דלת החדר שלי, ושלחתי יד אל הידית העגולה בצורת תפוח. עצרתי. דוקטור מורגנשטרן אמרה להתנהג יפה. דוקטור מורגנשטרן תכעס. מותק אמרה: רק תבדקי. סובבתי את הידית והדלת נפתחה. מותק אמרה: נצא לטיול קטן. נתאמן בהליכה זקופה ויציבה. אחר כך נחזור לישון. יצאתי יחפה אל המסדרון החשוך. בדרך כלל מובילה אותי דוקטור מורגנשטרן על פני גרם המדרגות, אל המעבדה שממול. הפעם ניגשתי אל המדרגות והבטתי למעלה. אף פעם לא עליתי בהן לבד אל קומת הקרקע. נראה אם תצליחי, אמרה מותק. פעם אחת, כשחששתי לעלות באימון המדרגות, דוקטור מורגנשטרן החזיקה את ידי ודרבנה אותי: "בואי, מותק שלי, בואי", היא אמרה. מדרגה ועוד מדרגה. כעת כבר עמדתי בראש גרם המדרגות, מול המבואה הגדולה. דלת היציאה הייתה סגורה, כמו תמיד. הרמתי עוד את ראשי והסתכלתי סביב. הירח הצביע על דלת במעלה גרם המדרגות המתעקל אל הקומה השנייה. מותק חייכה אליי. עד לשם ובחזרה זה אימון מצוין, היא אמרה. טיפסנו במדרגות המרופדות בשטיח, עד למסדרון בקומה השנייה, שבמרכזו הדלת המוארת. מעניין מה יש בתוך החדר הזה, אמרה מותק. אסור לי, אמרתי לה. רק נציץ וזהו, היא אמרה. בחדר הגדול עמדה מיטה עטופה בכילה לבנה. מותק אמרה: כמו מתנה גדולה בעטיפה! התקרבתי והסטתי את הכילה. בזרועות פרושות לצדדים ישנה שם דוקטור מורגנשטרן. מותק צחקה: היא רוצה חיבוק, מו רוצה חיבוק גדול. "גם ימימה רוצה חיבוק גדול", אמרתי. שמטתי את מותק אל רצפת העץ. הרמתי קצת את השמיכה הפרחונית, שקצותיה תפורים בחוט זהב, ונשכבתי בשקט במיטה לצד מו. היא הסתובבה אליי מתוך שינה, מחייכת. היינו קרובות, קצה אפי כמעט נגע בקצה אפה. ליטפתי באצבעותיי הנוקשות את שערהּ, את לחיה. היא הייתה חמה. מו פקחה עיניים והביטה בי שניות אחדות ללא ניע. "מה זה?" היא לחשה. עשיתי פרצוף שמח. מו קימטה את מצחה. "ימימה רוצה חיבוק", אמרתי ללא הפוגות. דוקטור מורגנשטרן פערה עיניים ופה. היא ניסתה להתרחק ממני ולרדת מהמיטה אבל נתקעה. משהו תפס את ידה ולא שחרר. הסתכלתי לראות מה זה ומצאתי שזאת היד שלי. דוקטור מורגנשטרן משכה ומשכה ולא השתחררה. היא ניסתה לדבר, אבל קול לא יצא ממנה. קירבתי אותה אליי וחיבקתי אותה חזק. דוקטור מורגנשטרן נאבקה רגע, ונכנעה. עטפתי את גופה החם. התוף בחזי דפק בחוזקה ודמעות זלגו מעיניי. היא הייתה כל כך קרובה אליי. שמעתי קול התפצחות ואחריו אנחה קצרה. הרחקתי מעט את מוֹ כדי להביט בה. היא כבר לא פחדה. "ימימה רק רוצה חיבוק", אמרתי. כרכתי את ידיה סביב גופי ואת ידיי סביב גופה. התחבקנו עד שנרדמנו.
בבוקר הייתי לבד. השמש האירה את הכילה באור לבן נפלא. הבטתי סביב לחפש את דוקטור מורגנשטרן. היא הייתה זרוקה על הרצפה, כמו דום־דום, שנפל לפעמים ממיטתי. הרמתי אותה והנחתי אותה בחזרה במיטה. היא הייתה קרה ונוקשה. כיסיתי אותה בשמיכה החמה. קמתי להסתכל בחדר. על השידה לצד המיטה עמדה תמונה קטנה במסגרת. הצבעתי על התמונה ואמרתי: "ילדה". הילדה דמתה מאוד לדוקטור מורגנשטרן. מו קטנה, בבגדי ריקוד. פתחתי ארון. נגעתי בבגדים התלויים בו. הרחתי אותם. הרמתי גם את מותק מהרצפה ושמתי אותה במיטה, צמודה למוֹ, שעוד הייתה קרה. עשיתי פרצוף עצוב. פרצוף שמח. לחצתי את ידה. מו לא הגיבה לכלום. כיסיתי אותה עד מעל הראש.
דלת נוספת בחדר הייתה פתוחה מעט. ניגשתי לשם, כי רציתי. היו שם כיור, אמבטיה, מדף עם מגבות. זה היה חדר רחצה. ועמד שם מלבן ארוך במסגרת, כמו חלון, אבל לא בקיר, אלא בתוך החדר. חלון לאן? כשנעמדתי מול המלבן הופיעה מולי אישה. האישה עם הפנים מהדיסק, לבושה בכותונת, כמוני. פרשתי אצבעות ונופפתי לשלום. גם היא. התקרבנו זו אל זו. לא אהבתי את פניה. העיניים הבולטות, הפה העקום, הצלקות. "שלום, אני ימימה", אמרתי בשקט. הלב ביקש לפרוץ מהחזה שלי. הרמתי מברשת שיער שנחה על כיסא מסוג שרפרף, וסירקתי את שערי הדליל. הזדקפתי והישרתי מבט אל המלבן. בקול ברור ורם אמרתי: "אני ימימה".
כשירדתי במדרגות, אוחזת היטב במעקה, רגל אחר רגל, כבר לבשתי בגדים ונעליים מהארון של דוקטור מורגנשטרן. גם אודם שלה מרחתי על שפתיי. לא חזרתי אל המרתף שבו נולדתי. חציתי את המבואה, שרק פעמים בודדות צעדתי בה, לצורך אימון, אוחזת בידה של מו שלי. עכשיו דמיינתי אותנו רוקדות ואלס ברחבה הזאת, מסתחררות יחד, עד שהגעתי אל דלת היציאה. המפתח היה שם. הידקתי עליו את אצבעותיי וסובבתי. קליק. קלאק. פתחתי את הדלת ויצאתי אל השמש המסנוורת. חששתי להמשיך. מבטי טייל על שביל ארוך וישר המוביל אל שער שחור במרחק. "בואי, מותק שלי, בואי", שמעתי את קולה המעודד של דוקטור מורגנשטרן בתוך ראשי. נשימתי רשרשה, שאיפה עמוקה, נשיפה ארוכה. התחלתי לצעוד. "שלום, אני ימימה", אגיד אם אפגוש מישהו בחוץ, איש או אישה, מעבר לשער. אשלח את ידי ללחיצה, כמו שלימדה אותי דוקטור מורגנשטרן. אולי לא יהיה בהם פחד. אולי יקרב אליי מישהו מהם, האנשים שבחוץ, ויכרוך את ידיו החמות סביב גופי.
אפריל 2020
יואב שפיר בירן נולד ב1984 וגם קרא את הספר. גדל ברמת השרון וחזר אליה (לבינתיים!). עורך וידאו ("טהרן", "מלכת היופי של ירושלים") וסופר. ספרו ולא כפי שפורסם (כנרת זמורה), היה מועמד לפרס ספיר לספר ביכורים לשנת 2020. סיפורים פרי עטו התפרסמו פה ושם. בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת"א.