הסטודנטים נפלטו מכיתת הרישום בקבוצות קטנות וממורמרות.
ענן החורף הקבוע של הר הצופים התרבה לגדודי עננים אפורים כהים. הם התפרשו מעל מורדות מדבר יהודה עד שהעלימו בערפל את ההרים שאבישג אף פעם לא בטוחה אם קוראים להם מואב או אדום. מה שבטוח הוא שהם בירדן, למרות זכותנו הטבעית וההיסטורית עליהם, כמו שהרב ביישוב שלה היה דורש בערבי שבתות בבית כנסת.
"תגידי, הוא דפוק? מה הוא שולח אותנו לרשום בחוץ בקור הזה?"
זואי השחילה זרוע עטופת מעיל בזרוע של אבישג ורעדה בדרמטיות בקור היבש שצבט את הריריות העדינות באף וייבש את השפתיים לסדקים כואבים.
"נראה לי שציפרלקס עוד לא חזר מהטריפים של שבת," הצטרף אליהן אדם, הגבוה עם הכתפיים הרחבות, מתקשורת חזותית. הוא פנה לזואי לפני שאבישג הספיקה לגבש שנינות מתאימה בקשר למורה המקריח עם הקוקו שעננה קבועה בריח ירוק מריר ליוותה אותו. השם המודפס על תיקיית הנוכחות הירוקה, ששכח בקביעות על שולחן המורה, היה צפריר רגב. אבל כולם קראו לו ציפרלקס. אפילו בפניו.
"רוצה סיגריה?" אדם דיבר אל זואי, כמובן. לא אליה. לה אף פעם לא הציעו סיגריה. או משהו אחר, לצורך העניין.
זואי לא ענתה לו. אבל כמו דג כסוף שנעלם בין האצבעות, הזרוע שלה החליקה מזו של אבישג. ולפי המבט בעיניים הירוקות השועליות שלה, שבאו לאבישג בחלום עירוֹם פעם, היא הבינה שאת השעה הקרובה של רישום חופשי בהשראה מדברית כבר תעביר לבד.
כשהתרחקה לכיוון התצפית, ראתה אותם מצמידים קצות סיגריה ואת הקצה האדום מהבהב ונדלק ביניהם. היא עוד הספיקה לשמוע את אדם שואל:
"החברה שלך לא רוצה להצטרף?"
את התשובה של זואי, "שגי לא אוהבת להתערבב," כבר בקושי שמעה.
ממילא לא הכירה אף אחד מהקורס הזה, שהיה כלל־בצלאלי ולא מחלקתי, וכבר לא התחשק לה להיות חברותית. אז היא ירדה מתחת לתצפית, שלא יראו אותה מלמעלה ולא תרגיש מחויבת לנהל שיחת חולין תפלה על המבחר בקפטריה. היא נשענה על פאה ישרה של סלע מאובק והוציאה את האולר שאבא שלה נתן לה כשכולם עוד חשבו שהיא הולכת ל"אמונה" ולהביא גאווה למגזר.
אבא שלה הסביר לה שהכי טוב לחדד עפרונות עם אולר שוויצרי, כי המחדדים המשרדיים סתם שוברים את החוד ומרסקים אותו בתוך העיפרון. אולרים שוויצריים באים עם ציור של צלב. אז אבא שלה העלים אותו עם נייר ליטוש 400 ואייר במקומו, בעיפרון חשמלי וצבע אפוקסי, מגן דוד מעוטר. האחים שלה קראו לו "האולר המגויר".
אבא שלה יודע תמיד איך הכי טוב לעשות כל דבר – מאיך לסובב בתנועה אחת את החוט של התיון על הידית של הספל ולקשור אותו כדי שלא יטבע בתוך המים הרותחים והתה לא יֵצא חזק מדי – ועד לתקן את הצירים של השער הצהוב, הכבד, בכניסה ליישוב. זה שנפתח רק כשמתקשרים.
בעיקרון, רק טכנאי מוסמך לשערים יכול לעשות את זה, ואבא שלה, חוץ מרישיון נהיגה אין לו אף תעודה. אבל שעתיים לפני כניסת שבת, כשהשער לא נסגר, ברור שקראו לו שיבוא דחוף. והוא הצליח לתקן את השער. ברור שהצליח.
אבישג תמיד דמיינה שבתוך הראש של אבא שלה יש מחסן ענק, שלכל אורך הקיר שלו צמודות מגירות ברזל ארוכות, פתוחות, ועליהן מונחות בסדר מופתי תוכניות עבודה לכל עשייה עלי אדמות, מחכות לתורן. הן יישלפו ברגע שצריך להוסיף עוד מיטה לחדר של הבנים, לתקן את הסורג שהתעקם בבית של השכנים או להעמיס ארגזי ענבים ולנווט עם מלגזה בכרם של שמואלוביץ' שנתקע בלי פועלים כי סגר. כמובן שבלי להפיל אף ארגז.
כל פעם לפני שאבישג יוצאת לשבָּת ביישוב, היא מדמיינת איך הפעם היא תשב להתייעץ איתו על ההגשה הבאה. בטוח שבין כל תוכניות העבודה שמסודרות לו שם, במחסן שבתוך הראש, יש תוכנית איך להכין את האהיל לפרויקט סוף שנה שהיא שוברת עליו את הראש כבר חודשים. אבל היא מצליחה לראות את זה רק בראש, ולא בידיים, כמוהו.
כל הנסיעה, שכוללת אוטובוס ועוד אוטובוס ואז טרמפ עד לכניסה ליישוב במקרה הטוב ואז ארבעים דקות הליכה עד הבית של ההורים, כי עד שהיא מגיעה תמיד כבר נכנסת שבת ואף רכב לא נוסע, היא מתכננת איך הם יֵשבו יחד, אולי במרפסת, אולי בסוכת הגפנים שבנה ושתל כשרק נכנסו לבית, והוא יתאר לה, בתנועות ידיים, כי בשבת לא כותבים, איך בדיוק לבנות את התבנית של היציקה. הוא יֵדע לצקת את הבטון, להשאיר מגרעות מדויקות שאפשר להשחיל לתוכן את לוחות הזכוכית הצבעוניים שאבישג צרבה עליהם איורי צלליות נשים. והוא יֵדע לסדר הכול יחד ככה שכשמדליקים את המנורה באהיל, הדמויות ייראו כאילו הן רוקדות.
וההגשה תצא נהדרת באמיתי. לא רק בתוך הראש שלה.
אבל איך שהיא נכנסת לבית, הידיים החזקות שלו מצליחות לתת לה רק חיבוק, חלש, חצי כוח. העיניים שלו מרפרפות עליה, בלי להיעצר, אולי רק בודקות שהיא לבושה תקני. אבל היא לא מצליחה למצוא בהן שמחה על זה שהילדה באה סוף־סוף לבקר אחרי חודש. בשנייה הזו התוכנית שלה נעלמת כמו מי השטיפה לקראת שבת שנגרפים אל שביל הגישה לבית ומתנדפים מהלבנים המשתלבות, הלוהטות, שמרצפות את השביל.
מסתבר שלאבא שלה אין, בכל המחסן שלו, תוכנית עבודה איך להתנהג עם ילדה שחוזרת בשאלה.
אז בסוף, כל השבת היא עוזרת לאימא שלה עם הארוחות ויושבת בסוכת הגפנים עם האחיות שלה שעוד לא התחתנו, בזמן שאבא והאחים הולכים לבית כנסת וחוזרים מבית כנסת ושוב הולכים. האחיות שלה דווקא מאוד מתעניינות בסיפורים על המורים והסטודנטים, אבל לאף אחת אין מושג איך מחברים בטון וזכוכית.
מה שכן, היא באמת תמיד מחדדת את עפרונות הרישום שלה עם האולר המגויר, כי אבא שלה צדק, זאת הדרך הכי טובה.
אחרי שהעיפרון חודד עד לחוד אי־החשק־להתחיל המקסימלי, ודפי ספר הסקיצות דופדפו באיטיות המרבית – היא התחילה לרשום את הנוף. מפהקת, בלי לטרוח לכסות את הפה.
ואז עבר מולה דוב.
ממש מולה.
דוב.
מספיק קרוב בשביל שהיא תוכל לשמוע את הכפות הכבדות שלו מועכות את האדמה הלבנה, הפריכה.
מספיק קרוב בשביל שהיא תוכל לראות שהפרווה שלו לא היתה בצבע חום אחיד, אלא בחום כסוף איפה שהרגליים הקדמיות נפגשו עם החזה הרחב, בחום כהה בגב ובהיר בבטן.
מספיק קרוב עד שאם לא היתה מקוררת מזה שחזרה הביתה בשלוש בבוקר, בבגד של מלצריות שמביא טיפים אבל לא מחמם, כנראה היתה יכולה להריח את הריח הדובי של הדוב.
אבישג נעצרה באמצע רישום הקו. היא לא הרגישה איך היא ממשיכה ללחוץ על העיפרון הדומם עד שהחוד שלו נכנע ונשמע קול שבירה קטן וחד. הדוב, שלא הבחין בה עד אותו רגע, קפא באמצע ההליכה, עם הכפה הקדמית־ימנית מורמת באוויר. הראש הגדול, המורכן, התרומם ואיתר אותה במהירות. אבישג חשבה באיזשהו מקום מנותק שאין לו בכלל לבן בעיניים, ואיך למרות זה, המבט שלו נראה מלא תבונה.
הם לטשו עיניים זה בזה. אבישג לא העזה אפילו לנשום.
אם רק היתה מקשיבה בסיור שעשו להן בכיתה ט' בגן החיות התנ"כי, מה עושים כשפוגשים דוב, במקום להסתכל כל הזמן איך אביה לוי, לשעבר החברה הכי טובה ובהווה מטפסת מתמידה בסולם החברתי, מתלחשת עם יעל לוגאסי המקובלת והמהממת, ואיך זו מתלחשת איתה בחזרה, היה סיכוי שלא יטרפו אותה בגיל עשרים ושתיים לעזאזל.
רוח פתאומית נשבה והריח שלה הזכיר לאבישג חלום שבו הלכה על צלע גבעה מכוסה בעתיקות חרבות. על האדמה שכבו אבנים גדולות ושברי עמודים עגולים. ובחלום היא ידעה שלרוח היבשה והקשה שנשבה שם קוראים רוח שמש. בחלום, משב הרוח ייבש לה את העיניים עד שנסדקו והתפוררו. במציאות, הרוח המדברית הדמיעה לה את העיניים עד שלא ראתה כלום. כשהמבט שלה הצטלל בחזרה עמד מולה איש.
היא בהתה בו, לא מסוגלת להגיד דבר, הסתכלה אל הקרקע וראתה את עקבות הדוב העמוקים טבועים בה. העקבות הוליכו את המבט שלה אחורה עד למקום שבו נעלם השביל מקו הראייה. היא החזירה את המבט וראתה שהם מסתיימים בנקודה שבה ניצבו הרגליים היחפות והמאובקות שלו.
כשהרימה את המבט לפנים שלו, פתאום הצטערה שלא ברחה כשהדוב רק הופיע. היו לו פנים כועסות. שלושה חריצים עמוקים נחרצו בין הגבות שלו. קמטים עמוקים ירדו מהאף וסגרו על הפה הדק והשקוע. הבגדים והעור שלו היו מאובקים ודהויים והעיניים כמו בולענים במדבר.
עכשיו אבישג הרגישה את הלב שלה. הוא דפק כמו בפעם ששמעון אפללו דפק להם בדלת, בלילה שחשבו שהיתה חדירה ליישוב. בתי השחי שלה התחילו לדקור בסיכות זיעה לוהטות. במקום להידרך לריצה, הרגליים שלה דווקא נחלשו, כמו שקורה כשרודפים אחרייך בתוך סיוט.
האיש דיבר והפתיע אותה בקול רך וגבוה שעמד בניגוד משונה למראה החצצי שלו.
"רק שתדעי שזה דוב חום סורי."
"מה?" היא בהתה בו. המילים האלו לא התחברו לה לשום דבר מובן.
האיש המשיך כאילו היא לא אמרה כלום. "דוב חום סורי. מקסימום מאתיים קילו. זה דוב קטן. מבינה?"
לאבישג הדוב לא נראה קטן בשום צורה. אבל היא הנהנה בלהיטות, מתוך ההנחה שכל עוד הוא מדבר, הוא לא יכול לערוף לה את הראש עם השיניים החדות, החומות, שראתה קודם כשהדוב נשם.
"נו, אז את רואה." האיש פרש את ידיו לצדדים, חושף כפות ידיים מצולקות ומאובקות. הוא היטה את הראש, מדרבן אותה להסכים. אבישג המשיכה להנהן עד שהבינה שהוא מצפה לתשובה. המוח שלה התרוקן והיא אמרה בהיסוס, "רואה מה?"
"דוב כזה, או דובה, או אפילו שתיים, לא יכולים לאכול ארבעים ושניים ילדים," אמר האיש, כאילו בהמשך ישיר ומובן לדברים שאמר קודם. לאבישג, שבקושי שמעה את הקול שלו מעל לשאגת התופים המבוהלת של הדופק שלה בתוך האוזניים ובכל הגוף, דווקא נראה שהדוב יכול לאכול מה שמתחשק לו. בייחוד כולל אותה. אבל היא לא חשבה שלהגיד על זה משהו יעזור לה לבסס יחסים שאכילתה היא לא חלק מהם. היא הניעה את היד בתנועה לא מחייבת שיכולה להגיד כן או לא, בהתאם לצורך.
האיש המשיך לדבר, בלהט הולך וגובר.
"ילדים. ממש. חבורה של רועי צאן וַאחְשִים שדופקים את הכבשים שלהם בימי שני ואת העיזים בחמישי. ולי קוראים בסוף רוצח ילדים. לי!"
הוא הפנה ממנה את מבטו כשסערת הנפש שלו גברה, עט על האדמה והתרומם ממנה, מחזיק אבן בגודל ראש של תינוק. והניף אותה בדרמטיות מול עיניה המתרחבות של אבישג.
"כל אחד מהם בא לי עם כזאת אבן. 'חיה!' הם צועקים לי. מנופפים במקלות הארורים שלהם. 'מפלצת!'"
הוא הפיל את האבן על הקרקע ופנה אל אבישג, מתנשם.
"זה הכול היה לא נכון מה שכתבו שם. פייק ניוז."
השפה שלו התעקלה בגועל והוא טלטל את ראשו, תמה על טיפשות בני האדם.
"שקרים. שקרים והגזמות וטמטום. אחר כך אמרו, לא ילדים אלא 'נערים קטנים'. האידיוטים ההם נקראו 'נערונים', כי הם באו מנערן. ולא היה בהם שום דבר קטן. ואחר כך עוד אמרו שקיללתי אותם בגלל שהם צחקו עליי על זה. כשזה אף פעם לא הפריע לי."
האיש החליק על הראש הקירח שלו בתנועה עדינה, מגונדרת כמעט, והביט באבישג, קורא תיגר.
"ראית איזו פרווה יש לי כשאני דוב, אז הציצה המסכנה הזאת על הראש זה מה שחסר לי?"
המבט שלו היה כל כך אינטנסיבי עד שאבישג נענעה בראשה לשלילה במרץ.
"אבל הכי מעליב היה שהם אמרו," הוא הנמיך עכשיו את הקול, "שקינאתי בו. כי הוא היה 'בעל השיער' ואני הייתי 'הקירח'. את יודעת מי התחיל את הסיפור הזה?"
אבישג שוב טלטלה את הראש, מפוחדת מהעוויית הפה שחשפה שיניים שלרגע מתעתע חשבה שהתחדדו לניבים תחת מבטה המפוחד.
"הוא!" שאג האיש, "הוא התחיל את זה! את מאמינה לחוצפה?"
הנענוע הבלתי פוסק שבאמצעותו ניסתה להרגיע את המשוגע ולהראות לו שהיא מוחה בהחלט על כל מה שהוא לא מסכים איתו התניע פעימת כאב מאחורי העיניים שלה. היא חשבה שהיא בטח נראית כמו בובת הבולדוג שישבה על הדשבורד בטנדר של אבא שלה לפני שנים ונענעה את הראש לאורך כל הנסיעה.
"הוא אהב לדבר בעצמו גדולות," הוסיף האיש בקדרות. "אבל זה לא היה המעשה הכי חצוף שלו. בהחלט שלא." הוא חיפש משהו בעיניה.
"הוא רצה להראות שהוא יכול הכול, החלאה הזה. גם להיות הוא וגם להיות אני, אם רק מתחשק לו.
אז הוא הפך לדוב של אש. מכל צורות האש שהוא יכול להפוך להן, דווקא דוב יצא לו. תראי מה זה. ואז הוא הרג אותם ואמר שהם אשמים, כי הם התנכלו לשליח שלו. שליח! חוצפן. היינו בעלי ברית, אני והוא. הוא הרג אותם בתור דוב מאש כדי שיאשימו אותי. והצליח על הדרך להאשים את הדובוּת שלנו. את אף אחד לא מעניינת האמת."
עכשיו הוא נראה כמו סתם זקן שמוט כתפיים, עייף ועתיק יותר ממתושלח. אבישג חשבה שאולי בכל זאת יש לה סיכוי להימלט לקפטריה של בצלאל, לתפוס את גדי הקב"ט ולדווח לו על דובים והומלסים משוגעים שמסתובבים חופשי. אבל האיש הרים את ראשו בבת אחת. היא קפאה, משוכנעת שהרגיש איכשהו את תוכניות הבריחה שלה. הוא רחרח עמוקות וסובב את הראש לצדדים בתנועה זהה לדוב שהוא יכול להפוך אליו, לדבריו, ואמר, "אבל עכשיו את הגעת."
"א־א־אני?" היא גמגמה.
הוא הביט ישירות בעיניה ועשה משהו נוראי עם הפנים שלו, שלקח לה כמה רגעים לזהות בתור חיוך.
"כן, את הגעת. יש לך ריח כמו שלה ואת עומדת להשיב אותי."
אבישג נופפה בידיה במחאה, לפני שנזכרה שמסוכן לחלוק על גבר זר עם עיניים בוערות כשאת נמצאת איתו לבד באמצע המדבר.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר. להשיב אותך? לאן?"
האיש הביט בה במבט חוקר, בודק אם היא מתבדחת איתו. היא לא ידעה מה הוא קרא בפניה, אבל העווית הנוראית של החיוך חזרה לְבַעֵת את הפנים שלו. הוא משך בכתפיו והעלה ענן אבק מהבגדים.
"אני לא בַּמקום. את צריכה להשיב אותי למקום."
הפנים שלה כנראה נראו יותר מדי מפקפקים, כי האיש אמר בנחרצות, בלי להרים את הקול שוב,
"אותו ריח זה אותה משפחה. אותה משפחה, אותה חבות. את חייבת לי. על הניסים."
"ניסים?!" היא הרימה את הקול מרוב הפתעה.
"היא בכתה והבטיחה לי כל דבר, אם רק אחזיר אותו לחיים. את לא זוכרת?" הוא שאל בשלווה והרים מבט מהורהר לשמיים המעוננים. "אני כמעט בטוח שהיא היתה קרובה רחוקה שלנו, מהשבט. ואפילו שלא היה לה ילד, היא הריחה כמו אחת מהאימהות הדובּות. והיא היתה כל כך טובה אליי–"
הוא עצר, ואבישג תהתה אם ייתכן שעור הלחיים המאובק והחרוש שלו הווריד, או שרק נדמה לה.
"בשביל דוב, קשה להגיד לא לדובה מהאימהות," הוא הוסיף, ועכשיו אבישג היתה בטוחה שהוא באמת הסמיק. "אולי בגלל זה קצת יצאתי מגדרי בשבילה. לפעמים אני תוהה אם מה שקרה היה בגלל הילד שהחייתי. לא בגלל אלה שסיפרו שהרגתי."
"שגי?" נשמע קולה של זואי, קורא ממרומי התצפית. אבישג רצתה לבכות מרוב הקלה.
"את פה איפשהו, אבישג? ציפרלקס רוצה שנחזור לכיתה." זואי קראה שוב, עדיין נסתרת מעיניהם, אבל לא לזמן רב.
"אני חייבת לחזור–" היא התחילה להגיד כשהחזירה את המבט אל האיש, והשתתקה. מולה עמד עכשיו הדוב. אולי סורי חום, אבל עדיין לא קטן בכלל. הדוב נעץ בה מבט נוקב והשמיע נהמה עמוקה וחרישית שסימרה את השערות הקטנות על הידיים והגב שלה. הוא הפנה לה את הגב, פנה לאחור ודהר משם בדהרה דובית כבדה אך מהירה במידה מפתיעה, עד שנעלם מאחורי כמה עצי אורן מאובקים שנקראו בחוצפה קק"לית "חורשה".
הראש פרוע השיער של זואי הופיע מעל מרפסת התצפית.
"את כאן, בובה?" היא קראה בלי לרדת. "מה נעלמת לי?"
אבישג טיפסה ברגליים רועדות במעלה המתפורר של המדרון.
"אני נעלמתי לך?" אמר הפה שלה בלי כל תיאום עם המחשבות שצעקו שזואי לא מאמינה מה קרה עכשיו. "את זאת שהיתה עסוקה בלהתיידד עם אדם."
בדרך לכיתת הרישום הדחוסה, שנדפו ממנה ריחות טרפנטין, מעילים רטובים וענן טרי של סמים קלים לצריכה עצמית, אבישג גילתה שהמילים שיכולות לתאר את הפגישה המשונה עם האיש והדוב מתפוררות בפה שלה, כמו ביסקוויט בתה. זואי סיפרה לה בפרוטרוט ובצווחות צחוק מהוסות על ההתיידדות שלה עם אדם. היא לא שמה לב לשום דבר. אבישג הקשיבה והנהנה במרץ, מה ששוב התניע לה את כאב הראש מאחורי העיניים.
השיעור הבא היה "עיונים חתרניים במדרש היהודי", ואבישג נרשמה אליו רק בגלל שנזכרה ברגע האחרון שחסרות לה שתי נקודות זכות ורק בקורס הזה עוד נשאר מקום. הדבר היחיד המצחיק בקורס המשמים, שלא סתם נשארו בו מקומות פנויים, היה שזו היתה הפעם הראשונה שהלימודים שלה דרשו שתפתח ספר גמרא. באולפנה למדו רק תנ"ך ותושב"ע ומחשבת. אבל היא היתה טובה בתנ"ך, ואחרי שההלם והפחד הפכו לתחושת תלישות קהה ומנותקת, הצליחה גם לחשוב. דוב שהרג ארבעים ושניים ילדים? היא ידעה מי האיש המוזר והקירח חשב שהוא.
בזמן שהמרצה עם הקרחת העגולה הקטנה באמצע הקודקוד סידר בקפדנות את ערימת הספרים על השולחן, אבישג לקחה תנ"ך מהמדף, דפדפה למלכים ב ומצאה אחרי חיפוש קצר:
"וַיַּעַל מִשָּׁם (אֱלִישָׁע) בֵּית־אֵל; וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ, וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן־הָעִיר, וַיִּתְקַלְּסוּ־בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ, עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם, וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה; וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים, מִן הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם, אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים."
היא נשענה אחורה בכיסא, מהורהרת. אז המשוגע שפגשה לפחות היה משוגע נאמן למקור. עוד משהו דגדג לה בזיכרון. בסוף הפגישה ביניהם הוא תהה אם מה שקרה היה בגלל הילד שהוא החיה. לא שהיה לה מושג למה התכוון ב"מה שקרה". היא דפדפה אחורה עד שהגיעה לסיפור על האישה הגדולה משונם. בתנ"ך היה כתוב:
"וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל־שׁוּנֵם, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה, וַתַּחֲזֶק־בּוֹ, לֶאֱכָל־לָחֶם; וַיְהִי מִדֵּי עָבְרוֹ, יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל־לָחֶם. וַתֹּאמֶר, אֶל־אִישָׁהּ, הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא–עֹבֵר עָלֵינוּ, תָּמִיד. נַעֲשֶׂה־נָּא עֲלִיַּת־קִיר קְטַנָּה, וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה; וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ, יָסוּר שָׁמָּה."
אבישג חייכה כשראתה בעיני רוחה אישה גדולת גוף מחזיקה בכוח את אלישע, שלא עבר בהרבה את המטר שישים של אבישג, והאישה מאכילה אותו בפירורי לחם, כמו גוזל קירח ועצבני. ריח של אימא דובּה, ככה הוא אמר עליה. והיא באמת דאגה לו, כולל העליית גג הקטנה והכול. אבישג המשיכה לקרוא איך אלישע הבטיח לאישה ילד, "כָּעֵת חַיָּה". איך החיה את הילד הזה "וַיִּקְרָאֶהָ, וַתָּבֹא אֵלָיו, וַיֹּאמֶר; שְׂאִי בְנֵךְ." ואיך האישה הגדולה שדיברה ופעלה לאורך כל פרק ד נשארת בסוף בלי מילים ומצליחה רק:
"וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל־רַגְלָיו, וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה; וַתִּשָּׂא אֶת־בְּנָהּ, וַתֵּצֵא."
אבישג הסתכלה במילים עד שהן איבדו את המשמעות שלהן. כשכולם קמו ויצאו מהכיתה היא יצאה יחד איתם, בלי שיהיה לה מושג מה נאמר בשיעור.
בדרך הביתה כבר היה חשוך. היא ישבה מותשת ובהתה בחלון בלי לראות. היא לא שמה לב אפילו כשהאוטובוס עבר ליד החלונות המוארים של מכללת אמונה, איפה שתמיד היתה מצמידה אף לחלון וחושבת, בנקיפת לב, מה בעצם היה כואב לה למשוך עוד קצת בתור דתייה ואיך הכול היה יותר קל אם היתה הולכת לשם במקום להתעקש על הבצלאל הזה. אבל עכשיו המחשבות שלה היו עסוקות לגמרי במפגש של הבוקר שנראה כל כך לא סביר. בכל פעם היא היתה שוכחת ממנו ואחרי שתי דקות נזכרת בו מחדש, בהפתעה גמורה. כשהעולם מצמץ, היא כבר היתה חצי מוכנה.
רגע אחד ישבה באוטובוס צפוף, מוקפת אנשים, כשדרך החלון מיהרה ירושלים הטרודה בהכנות ללילה. ברגע הבא עדיין ישבה באוטובוס המואר, אבל לבד. בחוץ השתרר חושך מוחלט והחלון הפך לראי שבו ראתה את ההשתקפות של עצמה.
תיקון טעות.
את ההשתקפות של עצמה ושל האיש המוזר מהבוקר. הוא עמד במעבר והחזיק בידית אחיזה שנתלתה מגג האוטובוס, למרות שהאוטובוס דמם מכל תנועה. אבישג סובבה את הראש בחדות מהחלון, אבל המעבר היה ריק, כמו האוטובוס הדומם. היא החזירה את הראש אל החלון וראתה שוב את שניהם משתקפים בו.
"אני יודעת מי אתה," אמרה, לפני שיספיק להגיד עוד משהו משונה.
הוא לא אמר כלום, רק הטה בציפייה את ראשו. לשמחתה נראה רגוע יותר מאשר בבוקר. "אתה אלישע, התלמיד של אליהו, מהתנ"ך." הוסיפה.
"התלמיד." עווית הלגלוג שאבישג כבר הכירה עיקלה את הפה הדק של אלישע.
"זה מה שכתוב," אבישג אמרה בהיסוס.
"נו, אם כתוב." הפה שלו התיישר, אבל הלגלוג והכעס שארב מתחתיו נמשכו על הדברים שאמר כמו שכבה עבה של ריבה. הוא הביט בה במבט הנוקב של הדוב, שאיכשהו היה ברור גם דרך ההשתקפות הקצת מעוותת של החלון. אבישג לא ידעה מה לענות או על מה אלישע כעס כל כך. היא שתקה. אחרי שתיקה קצרה נאנח ואמר, "לא הייתי 'תלמיד' של השיגעון גדלות הזה. היתה ברית בין השבטים שלנו. ברית הגנה. עתיקה." הוא התיז את המילה האחרונה בזעם. "השבט שלי, המִשְׁתַּנִּים, חי בצפון. אנחנו השתנינו לחיות. בעיקר דובים. השבט שלו–" אבישג הצטמררה מהעוינות שגדשה את המילה "שלו" – "השבט שלו היו יְסוֹדָאִים שחיו במדבר. הם היו הופכים ליסודות – רוח, עפר, אש, מים. הוא כמובן היה הופך לאש," אמר כמציין עובדה ידועה לכול.
"אליהו הנביא?!" אבישג ניסתה ליישב את דבריו עם הדמות של אליהו עם הזקן הלבן, זה שאמור לבקר בליל הסדר ובכל מוצאי שבת. זה שתמיד, הבינה עכשיו בהפתעה קלה, דמיינה כמו הדמות של סנטה קלאוס מהסרטים האמריקאים.
"אליהו הנביא," בז אלישע. "זה אולי השם המגלומני שהפסיכופת הזה נתן לעצמו. לפני שהוא נהיה 'הנביא' היו לו עוד שמות. אותם את בטח לא מכירה."
העיניים שלו בהו למרחק, ואולי, חשבה אבישג, לזמן.
"השבטים של המדבר, איפה שהוא התחיל באמת, קראו לו סעאד אול־ג'ין, מוהאג'ם אול־נעארי. אלה היו השמות הראשונים שלו. אדון הג'ינים, רוכב האש. פפפף. על השמות האלה הוא השוויץ פחות כשהחליט להיות 'אליהו הנביא' ולכרכר לו ברכב אש וסוסי אש."
אבישג נזכרה בפרט שרפרף לה בראש כמו פתק צונח מאז הפגישה שלהם – רק היום בבוקר?
"אמרת דוב של אש. יש מדרש כזה, לא? באגדה. הרב ביישוב שלי העביר לנו פעם שיעור על המדרש שבו אליהו העמיד את הצדיקים להתפלל וניסה להביא את הגאולה לפני הזמן. שהוא הפך לדוב של אש או שהצליפו בו באש–"
המבט שלו התמקד בה שוב והיא השתתקה.
"האליהו הנביא שלך," אמר אלישע, בלי להתייחס לדבריה, "הוא היה צריך לתת את כוח הנגד מולי. שבט המשתנים מהצפון ושבט היסודאים מהמדבר. בין שנינו היינו אמורים לשמור שלא ייכנסו לפה–" הוא היסס, "דברים מבחוץ."
העור של אבישג התהדק עליה פתאום כמו בגד שקטֵן בכביסה. היא הסבירה לעצמה בתוקף שהכול הזיות של איש משוגע; בטח הדברים האיומים והמשונים שהוא אמר על אליהו הנביא, הגלעדי, התשבי, הזכור לטוב. שאבא שלה שר עליו כל כך יפה בכל הבדלה, "לִכְבוֹד חֶמְדַּת לְבָבִי אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא", בלחן הספרדי־ירושלמי מהבית של אימא שלו.
אבל באוטובוס הדומם, הריק, מול האיש שראתה רק דרך החלון, עצמה נשמעה מגומגמת יותר מאשר תַּקיפה.
אלישע הצמיד את קצות האצבעות בשתי כפות ידיו המצולקות, כך שיצרו צורת משולש, כשהאגודלים נפגשים ומהווים בסיס.
"השבטים שלנו עשו את זה מאז שהתחיל הזמן של החיים פה. לא השלושת אלפים, ארבעת אלפים שנה המסכנות שלכם ושל האלוהים שלכם. אני יכול לספור את שמות הדובות המגינות מאה אלף שנים אחורה. וזה רק אלו שאני זוכר." הפנים שלו קדרו; הבעת הבוז נעלמה ועצב אמיתי התפשט עליהן. "אבל אולי הזמן שלנו כבר עבר כשהוא הגיע. וההשתגעות שלו רק סימנה שפג תוקפנו. המשפחות שנדדנו איתן מהקרחונים הגדולים כבר לא העריצו אותנו, כבר לא זכרו לנו את חסד ההגנה בדרך הארוכה לים ולהרים הירוקים. התחילו לפחד. שנאכל להם את העיזים, שנטרוף את הילדים. ואז הגיע 'בעל הברית' שלי והוכיח שהפחדים שלהם מוצדקים."
אבישג הקשיבה מרותקת, אבל אלישע הפסיק לדבר והידק את שפתיו עד שהן נעלמו בין הקמטים שמסגרו אותן.
"ואת צריכה להשיב אותי למקומי," חזר לנושא החשוב לו.
"מה זה אומר להשיב? לאן להשיב?! אין לי מושג למה החלטת שאני, אבישג, יכולה לעשות את זה!" אבישג רצתה למרוט את שערותיה, אבל עדיין פחדה לזוז יותר מדי.
"השם שלך? זה לא חשוב. את חושבת שלי קראו באמת 'אלישע'? חשוב שיש לך ריח כמו שלה. והיא הריחה כמו הדובּות המגינות," הוא אמר. כאילו זה ההסבר כולו. "הבאתי לך בן, אחרי שאיבדת תקווה לפרי בטן. החייתי אותו אחרי שהוא מת. רק מי שיודעת את מקומה בזמן ובעולם, כמו שאת ידעת, יכולה לשכנע אפילו את הזמן להתווכח אפילו עם המוות. ואת חייבת לי."
אבישג פתחה את הפה כדי לענות לו, אבל הוא המשיך בלי לעצור. "במקום למות, כשהגיע זמני, נקרעתי מגלגל החיים והושלכתי לחלל. לנדוד בלי מטרה, לרחף בלי עוגן. אבל סוף־סוף פגשתי אותך, ואת תחזירי אותי למקומי בו."
אבישג התפרצה בכעס. "אני פשוט לא מבינה איך אני יכולה לעזור לך. אני הרי בכלל לא מאמינה יותר באלוקים." היא הסתובבה אל המעבר שבו עמד, גילתה שהוא עדיין ריק והסתובבה בחזרה אל החלון, אל ההשתקפות של שניהם.
"באלוהים, הכוונה. אני לא מאמינה יותר באלוהים." תיקנה את עצמה בקול חלש יותר, ולטשה מבט מתריס באלישע.
הוא המשיך להביט בה בציפייה סבלנית. אחרי כמה רגעים אמר, "בסדר. אבל באיזה מהם?"
בהתחלה היא חשבה שהוא לא הבין מה אמרה לו. "מה זה באיזה? באלוהים אמרתי לך. לא מאמינה באלוהים."
בפעם השנייה זה יצא החוצה יותר בקלות. למרות שאלוקים, כלומר אלוהים, יודע כמה פעמים היא אמרה את זה לעצמה כשהיא היתה לבד בחדר. זה היה אחרת להגיד את זה למישהו. אפילו מישהו משונה כמו האלישע הזה. פתאום היא נזכרה איך, כשכבר הרגישה שהכול לא פייר אבל עוד לא יכלה לדמיין לעצמה שממש תצא מהדת בפועל, היתה לוחשת לעצמה לפני השינה, כמו בקריאת שמע הפוכה: "אני לא מאמינה בך, אני לא מאמינה בך."
על אלישע המילים שלה לא עשו שום רושם. הוא חזר בסבלנות, "באיזה מהאלוהים את לא מאמינה?"
כשראה שהיא לא מבינה, נאנח, גלגל עיניים והתיישב לצידה על הספסל, בלי להעביר בו אפילו אדווה קטנה של משקל. "את רוצה להסביר לי מה לימדו אתכן בבית ספר? אלוהים, נו. הרי זה לא סתם ברבים. אפילו בתנ"ך שלכם יש מבחר."
פתאום היא התרגזה. לא מספיק שהמשוגע הזה מופיע לה משום מקום כמו איזה – איזה – באמצע הרישום, כמעט עושה לה התקף לב עם הדוב הסורי המחורבן שלו ומתחלף בלי סוף מדוב להומלס ובחזרה עד שנהיית לה סחרחורת. שלא לדבר על זה שהוא מקשקש לה בשכל שהיא מריחה כמו איזו דובה ושהיא צריכה להחזיר אותו לאיפשהו, עכשיו הוא גם מדבר איתה על כל מיני אלוהים – וברבים?!
כשהדבר הכי בסיסי שכל תינוק יודע זה שאדוני הוא אחד?!
אלישע המשיך לפרט, מתעלם או סתם אדיש לסערת הרגשות שבה היא נתונה.
"אבל בואי לא נידבק לאֲדֹנָי שלכם, שימי לב – אדונים. ברבים. לא אדון. או לאלוהים שניצב בעדת אל, ולכל השמות שלו שהפרשנים שלכם עושים שמיניות באוויר כדי להסביר איך הם 'מייצגים היבטים שונים של האל', וחס וחלילה לא פשוט מספרים שהאלוהים שלכם הוא קניבל אלוהי ממדרגה ראשונה."
אלישע שוב עיוות את פניו בחיוך המפחיד שלו. "אז לכי אלף שנים אחורה ואת יכולה למשל לא להאמין באֵל הרחמן בעל הלב, כמו שהכנענים קראו לו. אבא של ים, אולי? היה שם איזה עניין עם איזה בן ימשול. אני כבר לא זוכר. אבל לעומת האל קנא, אל נקמות שלכם, אל רחמן בעל לב נשמע לי עסק לא רע. הייתי שוקל גם את כּושר־וחסיס, אל האומנויות שלהם, בתור שאת אומנית בעצמך.
אבל את יכולה גם להחליט שאת לא מאמינה באִינַנַה, של השוּמֵרִים, האכדים, הבבלים. הזמן שלה התחיל לפני שבעת אלפים שנים, קודם בסיפורים בעל פה ואחר כך המציאו את הכתב בשבילה. אני חיבבתי אותה."
נצנוץ חלף בעיניים השחורות, השקועות. "היא היתה בחורה לעניין. רדפה אחרי האנס שלה בכל המדבריות, הרביצה מכת דם בשוּמֶר, רכבה על ענן, הצליפה סערות, חסמה את כל הדרכים עד שמצאה אותו ו־בום."
הוא מחא כפיים ואבישג קפצה. "הפכה אותו לגמד ושלחה אותו לארמון הערבה. לגור עם השדים והרוחות. בחורה לעניין. והבעל שלה, דוּמוּזִי? הייתי שוקל לא להאמין גם בו. איזה בחור. 'הילד הטוב', קראו לו, ולא סתם. הוא ידע מה הטבע האמיתי של השדים. הוא ידע לאהוב ולכבד נשים והנשים אהבו וכיבדו אותו בחזרה. עזבי את הקיטורים של יחזקאל, עד ימי הביניים נשים אהבו את תמוז וביכו את מותו. הרבה אחרי ששכחו את מַרְדוּךְ הרצחני ואת אֶנְכִּי החכם ואפילו את איננה. אהבה שמחזיקה שמונת אלפים שנה? זאת אהבה."
אבישג הידקה את הידיים משני צידי הראש כדי לעצור את סחרחרת שמות האלים והמידע שאלישע הטיח בה. כשהוא דיבר על אליהו בתור איזה שד אש כעסני ומופרע, במקום הנביא המכובד שהכירה, וקרא לו בשמות בערבית, הרגישה את תחושת השקיעה המסוחררת שמרגישים כשעומדים על גשר ומסתכלים אל התהום. עכשיו, עם כל שם נוסף שלא הכירה ולא ידעה עליו דבר, התחושה הזו התעצמה. כאילו העבירה רגל ועוד רגל מעל הגשר והיא נופלת ונופלת ולתהום אין תחתית.
"די! אתה משגע אותי! מה אתה מנסה להגיד?"
אלישע משך בכתפיו. "אלה שהזכרתי הם רק מהתקופה האחרונה. היו עוד הרבה שאת יכולה לא להאמין בהם. הם ליוו אתכם מההתחלה. לפני שהיה כתב, לפני שהיה דיבור, כשעוד נראיתם אחרת. אנחנו זוכרים אותם. הדובים לא שוכחים."
עכשיו היא שילבה את הידיים על החזה. היא אולי יכולה להפסיק להאמין באלוהים, זה לא הופך אותה לאיזו עובדת אלילים סתומה. "אתה רוצה לדעת באיזה אלוהים אני לא מאמינה? בזה שאומר לאבא שלי ולאחים שלי ולבעל–" הופתעה לשמוע חיקוי לעגני של אשתו של מקסימוב, השדכנית הלא רשמית של היישוב, יוצא לה מהפה – "שיהיה לי יום אחד בעזרת השם יתברך, להתפלל כל בוקר 'ברוך שלא עשני אישה'."
הקול שלה התרומם לצעקה ולהפתעתה ומבוכתה נשבר בסוף ביפחה. היא הפנתה את הראש מהחלון, מסרבת שיראה את הדמעות בעיניים שלה. הזיכרון של יום כיפור הראשון שבו אבא שלה לא נתן לה להיכנס איתו ואמר בפשטות, "את כבר בחורה", הגיח חד וטרי. העלבון שלה שפתאום האחים שלה כן והיא לא היה כל כך נוקב ובולט, עד שהם אפילו לא העזו לעשות פרצופים לכיוון של העזרת נשים שנשלחה להצטופף בה.
השתיקה של אלישע נמשכה הרבה זמן והיא הסתכלה בפחד פתאומי הצידה, חוששת שאולי השאיר אותה תקועה באוטובוס שלא נוסע לאף מקום והלך. אבל כשסובבה בחזרה את ראשה ראתה בחלון שעכשיו עומד במעבר הדוב, ומשם השתיקה.
הדוב הרים את הראש והשמיע נהמה עמוקה, שכיווצה את עומק הבטן שלה, כמו משיכה פתאומית בחבל טבור רפאי. לרגע היה נדמה לה שהוא נוהם את עלבונה. היא הרגישה דחף פתאומי לענות לו בנהמה, אבל כבשה אותו.
ואז הדוב היה שוב אלישע. הוא אמר, "אז הינה, את יודעת."
אבישג שתקה.
רק שלא להאמין לא היה כל כך פשוט. לא להאמין אמר החיבוק החלש של אבא שלה. אמר לא ללכת יותר לבית כנסת ביישוב, אבל גם לא למצוא את עצמה בבתי הכנסת השוויוניים שכולם שם היו אמריקאים וזקנים. אמר הדלת שטרקה אחריה בעלבון בלילה של הריב הגדול סביב ללכת ללמוד בבצלאל במקום ב"אמונה". אף אחד לא יצא אחריה והיא התביישה לחזור אחרי היציאה הדרמטית, עד שבסוף העבירה לילה קר ונוראי בתוך המגלשה בגן הילדים ביישוב, שהביטחון לא יראו אותה.
אמר לא להיות שייכת לבנות שגדלה איתן, שלחצי מהן כבר היו תינוקות והחצי השני התחתנו או יתחתנו בחצי השנה הקרובה. ובטח שלא עשה אותה שייכת לסטודנטים החילונים סביבה.
"הדובה שייכת לעצמה." אמר אלישע, כאילו קרא את מחשבותיה. "לפעמים הבית היחיד שיש לה הוא הבית שהיא נושאת בתוכה. הדובה בונה את הבית, כמו שהשונמית עשתה בשבילי. בלעדיה לא היו לי עליית גג ולחם. אבל אני רואה שאת עוד לא יכולה להחזיר אותי. לא עד שתחליטי."
הוא התכופף בכבדות בצורתו האנושית והתרומם על רגליו האחוריות כדוב. הדוב נהם נהימה עמוקה וקשה, שהדהדה באופן לא טבעי באוטובוס, כאילו היה אולם ענק ואינסופי. הוא הפנה אליה את הגב והלך.
אבישג הסתכלה אחריו. למרות שהמעבר בין המושבים נראה בסך הכול בגודל מעבר באוטובוס רגיל, הדוב הלך ונהיה קטן ככל שהתרחק ממנה. היא הסתכלה בחלון, שעדיין שיקף את פניה, ולהרף עין, לפני שחזרו הקולות, הדחיסוּת, לפני שירושלים חזרה למהר בחלונה, ראתה שם דובָּה.
ירושלים, ספטמבר 2020
מאיה וקסלר, ילידת 1974. בוגרת המחלקה לאנימציה בבצלאל, זוכת פרסים ותחרויות על עבודתה כאנימטורית. מתגוררת בירושלים עם משפחתה. ספרה הראשון עומד לצאת בהוצאת כינרת זמורה דביר.