הירח השלישי | גלי פיפלקס

איילה הסתכלה אל השמיים. "תגידי, ירח ג' נראה לך גדול יותר?"
"תחזקי עם הדבק את הפוסטר של הראל ויזל."
"אני נשבעת לך שהוא היה קטן יותר אתמול.״ איילה עצרה לבהות.
הסתכלתי על הירח. חשבתי על זה שאני רוצה לחזור הביתה. "את צודקת. הם הזיזו אותו!"
סיימנו לתלות את הפוסטרים שלנו על לוח המודעות. הכיתוב "הלילה הוא בשביל לישון" הופיע בצבעי פסטל, לצד איור של מסכת שינה מעוצבת. לידו עוד תלוי הפוסטר הקודם שלנו, "מחשיכים את הלילה! מכבים את הירח! עצרת מחאה בכיכר רבין."
מחר יום שישי השחור. הם, כמובן, קירבו לקראתו את הירח. הייתי צריכה לנחש. פיהקתי, "הם מדברים עכשיו על להוסיף עוד ירח קטן יותר באילת."
איילה גיחכה בבוז. "בתקווה שעוד יישאר מה לקנות שם."
"צריך לעדכן את המשפט הזה של איינשטיין על היקום והדברים האינסופיים ולהוסיף שם 'מבצעים'." שמתי לב שאיילה לא הבינה את הבדיחה שלי. פעם היא היתה אחת מהנשים הכי חריפות ומהירות המחשבה שהכרתי.

חלפנו ליד דוכן שייקים ולקחתי את ה־"WAKEUP" מחוזק באצת ספירולינה וקפאין. זו הפעם הראשונה שהממשלה מזיזה את אחד הירחים. נראה שעכשיו זימנו מדענים, והגיעו למסקנה שאפשר לקרב אחד מהם עוד קצת, כדי שיאיר חזק יותר בימי קניות גדולים כמו יום הרווקים, יום שישי השחור, ו… כל יום, בעצם. כל יום הוא יום של קניות עכשיו. איילה לא קנתה כלום.

התפרצותו הפתאומית של וירוס חדש לפני שני עשורים הובילה למשבר כלכלי עצום. מרבית המדינות בעולם סבלו מפעילות כלכלית מואטת ואחוזי אבטלה גבוהים. תסיסה חברתית מילאה את האוויר. ורעב. רעב אמיתי. יוזמות רווחה שונות ומענקים שניתנו על ידי השלטון לא הצליחו לסייע לפתרון המשבר, ולבסוף, הממשלה תלתה את תקוותה בקבוצות מחקר עתידניות ויועצים של מקינזי, שעשו לילות כימים כדי לפתור את המשבר. המטרה היתה ברורה: לאחר שנמצא חיסון לנגיף היה צורך בהשבת הפעילות הכלכלית לסדרה.
שלושת הירחים נצצו מעלינו, מאחד מהם משתקפת פרסומת למשקפי שמש וירח לילדים שמככבת עליה הבת של בר רפאלי. "מה שאתם באמת צריכים הוא עוד שעות שינה," התחנן הפוסטר. בשלב הזה הייתי אמורה לסגור את היום וללכת הביתה, אבל במקום זה המשכנו אל הקניון. אני שונאת את הקניון.

"בא לי לדפוק – ואני מתכוונת לדפוק – תנומְכוח כל כך גדולה, שהמצעים של פוקס לא יעמדו בזה. הם לא יעמדו בזה!" איילה מתה על המוצרים של פוקס, היא יכולה לדבר עליהם שעות. פעם היא היתה הולכת לפוקס־הום סתם כדי להסתובב ולראות מה חדש. אני חושדת שגבר חלומותיה הוא הכלאה של מיקי מאוס והראל ויזל, "השועל". משהו בשילוב של גבר כריזמטי, פרצוף קצת כלבלבי וסטים צבעוניים לאירוח – זה פשוט חזק ממנה. איילה לא מודה בזה, אבל היא כמעט הצביעה לו בפעם הראשונה שהוא רץ לראשות הממשלה. כמו כל פוליטיקאי לפניו, ויזל נכנס לפוליטיקה כדי לגרום לממשלה לשים במרכז את האוכלוסייה שלא מקבלת מספיק תשומת לב. עם הסלוגן "חוזרים לחיים הנוחים", הוא הבטיח לדאוג לעצמאים, לבעלי עסקים ולמובטלים, למנוע סגירה של מפעלים וחנויות ולתקן את הכלכלה המרוסקת. הוא קידם פתיחה של אלפי קניונים, ועוד ועוד חנויות ברחבי הארץ, שסיפקו תעסוקה לרוב המובטלים. רוב תושבי הארץ הפכו לעובדים בשירות ומכירות בקניונים של ויזל.

נכנסנו לפוקס־הום. ריח של מצעים נקיים ועוגיות חמאה. המארחות, בשמלות פשוטות, אדומות וצמודות, ליוו אותנו במסדרון אל חדרי המנוחה. "תנומה קצרה בבקשה," איילה מיהרה לומר לפני שהמארחת תתחיל להציע לנו את כל המבצעים.
"לבד או ביחד?"
"לבד."
היא הצביעה על חדרון עם שתי מיטות רחבות, והגישה לנו סט פיג'מות: "המיטות שלכן לחצי שעה, תיהנו." נשכבתי על הבטן, חיבקתי כרית אדומה של מיקי מאוס ונמנמתי.

השינה שלי היתה קלה. כעבור כמה דקות דפקו בדלת והתעוררתי. הכובסות נכנסו לחדר, שתיהן במדים חלקים של פוקס־קלין, חברת הניקיון של פוקס, הסירו במהירות את המצעים שישנּו עליהם ויצאו. המארחת נכנסה שוב: "בנות, הזמן שלכן נגמר. אתן יכולות לשמור את הפיג'מות. יש לנו מגוון של ויטמינים ותוספים במותג המזון של פוקס־פוד, למי שככה, קצת קשה לה להתעורר," היא חייכה חיוך מזויף ועייף. מעניין אם מותר להן לנוח במיטות האלו, או שהאפשרות הזאת מוגבלת ללקוחות. שילמנו על השינה ועל הספירולינה שלי ויצאנו.
יש כמה סניפים כאלה בכל קניון, ואין ביניהם שום הבדל, אבל יש משהו כל כך גנרי במדים שאפילו המארחות נראות כאילו הן אחיות. כלומר, גם אחיות אחת של השנייה וגם אחיות בבית חולים. זה אמור לעודד אותנו לסמוך עליהן, כנראה. אני צריכה להזכיר לעצמי שבסוף גם על האחיות מהסוג השני אי אפשר היה לסמוך.

כשהמשבר הכלכלי, שהתחיל בווירוס, הפך לתקופת השפל של המאה ה־21, עתידנים ויועצים כלכליים בכירים הוזמנו לאו"ם, שם הוחלט שהאנושות תתמודד עם המשבר בדרך היחידה שהיא מכירה: היא תצרוך. הדרך המהירה ביותר להשיב את המערכת הכלכלית לגדולתה היא להשאיר אנשים ערים זמן רב יותר ביממה. כשאנחנו ערים אנחנו עובדים, יוצרים ומבזבזים. היתרונות הנובעים משינה בלילה ומשעון ביולוגי מתפקד – ערנות, חדות, ריכוז – מתגמדים לעומת הפוטנציאל הכלכלי העצום שגלום בכך שנהיה ערים ברוב שעות היממה.

סין, שהיתה מובילת המחקר והפיתוח של הירח המלאכותי, קידמה אותו באמצעות לובי אגרסיבי, ומכרה לשאר העולם את הירחים המלאכותיים שיצרה. לוויינים עצומים המקרינים אור חזק על כדור הארץ נתלו מעל רוב המדינות, ונקראו פשוט "ירחים". התוכנית החדשה התמקדה בעידוד פעילות בלתי־פוסקת, עולם ללא הפסקה הנתמך על ידי גרמי שמיים מלאכותיים. כשאין הבדל בתאורה בין היום והלילה, כל עיר ומרכז מסחרי שוקקים תמיד, וכל זמן ערות הוא טוב למשק. ובעצם, אמרו היועצים, רובנו ממילא לא עושים שום דבר חשוב רוב הזמן. בעידודו של ויזל, מאות מרכזים מסחריים נוספים נפתחו בארץ, ובהם אנשים מכל הסוגים מבלים את רוב זמנם. בכל מרכז מסחרי כזה פועלים חנויות, מסעדות, חללי עבודה, חדרי מנוחה, בתי ספר, בתי קפה, בתי קולנוע והמון עסקים אחרים.

"קפה?"
כמעט בלי לשים לב, נכנסנו לאחד מארבעת הסניפים של קו־פוקס שהיו מסביבנו.
"הפוך חזק בלי קצף ושני חיזוקים בשבילי, והפוך חלש בשבילה," הצבעתי על איילה.
הבריסטה חייך אליי. ניסיתי לחייך אליו בחזרה אבל במקום זה פיהקתי פיהוק ענק, רועש ואיטי. הפיהוק היה כנראה גדול מדי על הסיטואציה, והוא סובב אליי את הגב כדי להכין את המשקה. קפה רגיל מספיק בדרך כלל, אבל אם אני רוצה לעבוד היום, כדאי שאקח גם את החיזוק. הקניון היה מלא בחדרי נמנום, מלאים במיטות נוחות להשכרה בפרקי זמן של רבע שעה, עם מצעים וכלי מיטה של פוקס. אולי אחר כך. צריך לעבוד. עבודה ואז עוד תנומה קצרה. התנומות האלו של ויזל יקרות, פעם היו חדרי פופים חינמיים שהיו בסדר גמור ולא מוגבלים בזמן. טוב, פעם גם העבודה עצמה היתה מוגבלת בזמן.

מה העבודה שלי באמת? לזהות אובייקטים ולתייג אותם, או להצביע על מקומות שבהם מודל הבינה המלאכותית טעה בסיווג, כדי לעזור לו ללמוד. הוצאתי את הלפטופ ועבדתי במשך שלושים דקות רצופות, מתדלקת מדי פעם בעוד חיזוק של נקודת אספרסו. המסך מציג מידע ואני אומרת לו נכון, או לא נכון, או לא יודעת. הגעתי לקצה גבול היכולת שלי. איילה רצתה ללכת לאיזו תצוגה בגלריה. הסכמתי, בתנאי שאחר כך נחתוך הביתה.

גלריית אומנות קטנה במרכז העיר מציגה תכנים בנושא עייפות ושינה. איילה ואני מציגות שם לעיתים את היצירות שלנו או סתם הולכות כדי לדבר עם אנשים על המחאות שלנו ולנשנש פירות חתוכים. פירות חתוכים כל כך יותר טעימים מפירות שלמים שזה חייב להיות קשור לאבולוציה, הם המקום שבו האדם נבדל מן החיה. הקוף הראשון שהצליח לחתוך בננה ולא לאכול אותה שלמה לקח את כל הקופה. האירוע היה מלא, יחסית, והיו מיצגים של אנשי המידפייר, קהילת אומנות מקומית.

הם לבשו שחור וכסף בטקסטורות שונות, מבדי קטיפה ופשתן וקורדרוי. הסתכלתי על אחת מהן. העור שלה היה מתוח, העיניים שלה הישירו מבט והיו פקוחות לרווחה. היא היתה נוכחת. או שהיתה לה נוכחות. היא ועוד גבר ניגשו אליי. היו לה קעקועי פרחים בכתפיים ובחזה וטייטס שנראה כאילו יש עליו קשקשים. בשערו של הגבר נשזרה ראסטה מטאלית, והוא לבש חולצה שחורה מכופתרת רחבה ומכנסי סקיני ג'ינס שחורים עם דוגמאות פיקסלים. שניהם היו יפים בצורה די רגילה. "את נראית עייפה," האישה הטיחה לעברי.
הרמתי גבה. "ואתם נראים כאילו חזרתם מעשר שעות של ויפאסנה."
"זה הדוכן שלך?"
"כן, אלה העבודות של איילה ושלי."
הצבעתי על איילה. היא עמדה שעונה על הקיר, מפהקת.
"העבודות שלנו מדברות על החשיבות של השינה בחיים שלנו ועל איך שאנחנו לא מאפשרים לעצמנו לישון מספיק. המטרה היא לעודד אנשים להתייחס ללילה כמו שהיה פעם, בטבע, ולישון בלילה במקום לצאת לבלות, ללמוד או לעבוד. היום הוא זמן הפעילות והלילה הוא זמן המנוחה. אנחנו קוראות להחזיר את זה ולכבות את הירחים. זו קריאה חברתית לשינוי!"
היא חייכה אליי. "את צודקת, אבל נורא אכפת לך מה אחרים עושים עם הזמן שלהם, לא ככה, מאמי?"
"זה לא הזמן שלהם!" עכשיו היא באמת הצליחה לעצבן אותי. "זה כל החברה שלנו. אנחנו עוברים מחנות לחנות, מקנייה של חומר מעורר אחד לשני, רק כדי להצליח להישאר ערניים עוד קצת. השינה הטובה נלקחה מאיתנו, ואנחנו לא ערניים מספיק כדי להיאבק! אנחנו מבזבזים את הזמן שלנו במרדף אחרי פירורי שינה ורגעי ערנות." הנאום שלי לא השאיר עליהם שום רושם. הרגשתי שגם הפוסטר לא יעניין אותם.
"איך קוראים לך?" האישה התעלמה מכל מה שאמרתי.
"אני סהר."
היא חייכה אליי, "שם יפה. סהר. אני שחר." הם היו מרוצים מעצמם בצורה שרק אנשים שאין להם סיבה להיות מרוצים מעצמם יכולים להיות מרוצים מעצמם.
"ומה את עושה עם הזמן שלך?" הבחור גיחך בהתנשאות.
"אני פה איתכם, אוכלת אננס חתוך."
"את מצחיקה. תבואי לפגישה שלנו בערב. ממה שראיתי פה בפוסטר… נראה לי שיהיה לך מעניין. מאוד מעניין." הוא העביר אצבע על המצח בצורה מוזרה.
"נראה." למרות שהוא ניסה להישמע מסתורי, היתה לי הרגשה שזאת תהיה פגישה די משעממת. למה הוא לא פשוט אמר לנו מה יהיה בפגישה? כבר הייתי למודת אכזבות מכל הפעמים שפותיתי על ידי בורקסים חינם רק כדי לגלות שאני שוב נמצאת בהרצאה על שיטת מכירה היררכית שנשמעת מאוד כמו הונאת פירמידה. הייתי כל כך עייפה. רציתי רק להניח את הראש. לא תמיד אפשר להיכנס למצב תנומכוח. לפני שבועיים לעסתי חפיסה שלמה של מסטיק מלטונין וזה לא עשה לי כלום. אימא שלי אומרת שזה שטויות, ושמתעייפים בעיקר מהלעיסה עצמה. נכנסנו לתאי "גן עדן" שהיו בפינת הרחוב. תאי טלפון ישנים שהפכו לתאים מושכרים שאפשר לישון בהם שבע דקות.

כשהתעוררנו איילה שוב התחילה לדבר על ארגון המחאה שלנו ולמלמל כל מיני דברים על ההסרה של הירח. קיוויתי שהיא לא תבחין שאני עייפה, לא רק ממנה. מצאתי את עצמי חושבת שוב על אנשי המידפייר שפגשנו, שדיברו בצורה קוהרנטית וחדה, ובמיוחד על שחר. פתאום הסתקרנתי ורציתי ללכת לפגישה שלהם, לפגוש אותם שוב. גם איילה רצתה ללכת לפגישה. הצעתי לה לבוא איתי כי הייתי בטוחה שהיא לא תבוא, אבל היא לא הבינה את הרמז. היא דיברה עם מידפיירים אחרים ואמרה שהם נראו לה חמודים ואהבו את העיצוב של הפוסטר. רוב האנשים נראים לאיילה חמודים, שריד לכך שבילתה שנים מחייה בתנועת נוער. חבל שלא מלמדים בתנועה לקרוא אנשים קצת יותר טוב. "בסדר," איילה אמרה. "נלך לשעה וזהו." בדרך לשם קנינו מי פנים ממריצים ואמריקנו קר, כדי שלא אחלום בהקיץ כשהם מקשקשים על העולם החדש ועל חומרים משני תודעה. חשבתי שאם אתעייף עוד יותר, אני עלולה להירדם במיטות להשכרה במוטלס אלנבי, מקום שאני משקרת ואומרת שמעולם לא ישנתי בו. זו היתה רק פעם אחת קצרה והייתי אחרי איזה שמונה שוטים.

הפגישה לא היתה מה שדמיינתי.
במורד גרם מדרגות מלוכלך ירדנו לחלל גדול של בר נטוש. המקום נראה כמו פגישה שאחמ"ש ברשת בתי קפה מכנס אליה את העובדים להדרכת תפריט חדשה. היו שם בערך שלושים אנשים, שלא הצלחתי לזהות שום מכנה משותף ביניהם. היו כמה גברים ונשים לבושים בחולצות מכופתרות, אולי סטארטאפיסטים, שמכיסי חולצותיהם משתלשלות אוזניות וגופם משובץ במכשור אלקטרוני מגוון, דמוי תכשיטים. היתה שם גם חבורה מקועקעת, במגפיים ואיפור כבד, נשים לבושות בגדי מעצבים יפניים, שנראו כמו גיקיות של מנגה, וסתם תימהונים בלי אפיון.

שחר, שהזמינה אותנו לפגישה, נעמדה במרכז החדר. "שלום לכולם!" עיניים נישאו אליה בהערצה כשהתחילה לדבר. "למי שעדיין לא הבין, זו לא קבוצת תמיכה לעייפים, אלא פגישת התנעה. רובכם עוד זוכרים איך הייתם ישנים פעם. שינה טובה שהיתה יכולה להימשך שש או שמונה ואפילו שתים־עשרה שעות. שנת לילה רצופה, עמוקה, עם חלומות. כזו שלוקח זמן להתנער ממנה כשמתעוררים. הרבה זמן לא היתה לנו אחת כזו." מלמולי הסכמה נשמעו בקהל. "אנחנו יוצרים עכשיו עולם חדש. כל אחד יוכל לישון כמה שהוא רוצה." הדיבור שלה היה תקיף. מדויק.
"ויזל קורא לאסטרטגיה שלו 'בחזרה לנוחות' וחושב שאם הוא ייתן לנו טרנינגים במבצע ותוכניות בישול, נהיה מרוצים ולא נשים לב שאנחנו עייפים מנטלית. עייפים כרונית." זה נשמע בדיוק כמו מה שאני ואיילה מדברות עליו כל הזמן.
מישהו צעק, "למה רק לעשירים במדינה הזו יש גישה לריטלין?"
"ולכן אנחנו עובדים כבר כמה שנים על פיתוח שישים סוף לתחושת העייפות המתמשכת. לשינה שאינה טובה, אף פעם. לקושי, למועקה, לעייפות, לליטרים של הקפה שאנחנו שותים, למרדימים ולסמים שלא עוזרים."
"אנחנו עייפים!" צעקו אלו שחשבתי קודם שאוהבות מנגה.
"קהילת הקוד הפתוח הסודית ׳מידטיים׳, שנולדה מתוך המידפייר, עובדת על השבב הזה כבר תקופה. היא ממש קרובה להשקה רשמית של אב־טיפוס סודי." תדהמה השתררה. איילה עשתה את הפרצוף המודאג שלה. שחר המשיכה, "אני רוצה להזמין את נורי שיסביר לנו עוד על המוצר."
נורי קם לאט ונעמד לידה במרכז החדר. היו לו עיניים ירוקות גדולות. הוא לבש חולצת טי־שירט אפורה ומכנסי ברמודה ישנים. "לכל בני האדם יש מנגנון מובנה במוח שאחראי על כיוונון הלילה והיום, על השינה והערות. מאז שתלו את הירחים המלאכותיים המנגנון הזה נדפק." הוא דיבר בקול שקט, איטי ובטוח. היה בו משהו מרגיע. "אני המהנדס הראשי של השבב, שנקרא כרונו־ביו־דיגיטל, או CBD. לחלק מהיושבים פה הוא כבר הושתל במוח והם ישנים כמו תינוקות." כמה מהנוכחים קמו והצביעו על המצח שלהם, שהיה מקועקע במשהו שנראה שבטי וכנראה הוסתר בתחילת הפגישה. אולי בעזרת איפור.
"השבב מחליף את החלק במנגנון המוח שנדפק כי תמיד יש אור והמוח לא מסוגל לאותת שהגיע הזמן לישון." הוא השתהה, כאילו מחכה שנעכל מחדש את המצב שאנחנו בעצם חווים בכל רגע. "אבל אנחנו במידטיים הצלחנו לייצר התערבות במוח, באזור של השעון המרכזי האחראי על המחזור של היום והלילה. השבב מתפקד כמנגנון ביו־דיגיטלי אישי שלא נשלט על ידי אף אחד, חוץ מאשר על ידי המוח והמדדים הפיזיים שלכם. אי אפשר להשפיע עליו באמצעות אור השמש והירחים המלאכותיים, ועל ידי שום אור או חושך בכלל, כי הוא פועל עצמאית. השבב הזה קורא את חום הגוף שלי, המטבוליזם והקוגניציה, ומקל עליי להירדם. הטכנולוגיה הזו עברה מבחנים ומבוססת על שבבים שנמצאים היום בהמון מוצרים בשוק. אם אני עייף, אני יכול לישון אפילו שבע או שמונה שעות בלילה, שינה עמוקה וטובה במיטה שלי. אני ער מתי שאני רוצה, לא כשאומרים לי להיות ער!"
הקול האיטי והשקול שלו נשמע תקיף יותר. האישונים של איילה התרחבו. "ולא כשהממשלה רוצה שאהיה עייף ואקנה עוד דברים של פוקס." פתאום היה נדמה שהוא הובך מהבעת הרגש שלו עצמו. הוא סיים את דבריו מהר והתיישב. מחיאות כפיים נשמעו מהקהל. המקועקעים הריעו.

שחר שוב לקחה לידה את המושכות, "הגיע הזמן להתנתק מהשמש, מהירח, ומהתאורה שהממשלה כופה עלינו. הממשלה לא תשלוט בזמן השינה שלכם או ביכולת שלכם לישון טוב. זו המהפכה הבאה שלנו. וזו הדרך להתנגד למשטר הצרכנות. מי איתנו?"
דבריה של שחר נועדו לשלהב, כנראה, אבל התגובה בקהל היתה מעורבת. גם אני עצמי לא ממש הייתי בטוחה לגבי כל הסיפור הזה. אני יודעת שקהילת האופּן־סורס היא אמינה, אבל אני לא בטוחה בזה ברמה שהייתי מפקידה את המוח שלי בידיים שלהם. באשר לאחרים – המקועקעים נשמעו נלהבים, כמובן. הם כנראה רגילים לסמוך על אחרים במה שנוגע לגוף שלהם. המחשבות שלי התרוצצו לכל כיוון בסחרחורת של פיתוי וחשש. בכל זאת, לא הייתי הספקנית היחידה – שלל ידיים התרוממו באוויר, אבל שחר מיהרה לסיים את הפגישה, "אנחנו רוצים לתת לכם זמן לעבד את מה ששמעתם כאן. לקחנו מכם טלפונים. נדבר איתכם בהמשך השבוע."
"תישנו על זה קצת," נורי הוסיף וצחקק.

צעדתי הביתה עם איילה כשהפוסטר בידי. משהו בהליכה שלה, בידיים שהתחילו לחתוך את האוויר בהחלטיות, גרם לי לחשוד שהיא לא רגועה, אבל לא ידעתי איך לשאול. מעולם לא רבנו לפני כן, ככה שאפילו לא ידעתי למה לצפות. היא התפרצה בשנייה שהתרחקנו משם, "הם חבורת מעצבנים ואני לא רוצה לראות אותם יותר בחיים."
"אז אני מבינה שפחות התחברת לפגישה."
"הם חושבים שהפתרון הוא שכל אחד ישן מתי שבא לו?!" היא רתחה מזעם.
"איילה, הם לא אומרים שזה פותר הכול, אבל זאת התחלה. התחלה של מחאה. הם דיברו בדיוק על כל מה שאנחנו תמיד מדברות עליו." פתחתי קצת את הפוסטר, כאילו כדי להזכיר לה. מה, היא לא יודעת על מה אנחנו נאבקות?
"יופי להם, הם מדברים על עצמם ועסוקים בתחת של עצמם."
"הם מתחילים מעצמם, כן… אבל זה לא אומר שהם לא יכולים להפיץ את זה לעוד אנשים. זה תמיד מתחיל בקטן." היא התחילה ללכת מהר. "איילה. חכי לי. נחשוב על זה רגע."
איילה חטפה ממני את הפוסטר ונעצה בו אצבע בכעס. "זוכרת שהכנו את הפוסטר? שמש ביום? ירח אחד בלילה? את רואה פה צ'יפ?"
המשכנו ללכת ברחוב. איש בלבוש בלוי ישב שעון על קיר ובידו קופסת פח לתרומות. גם הוא נראה כמי שעומד להירדם בכל רגע, ובכל פעם שניקר קצת, הקופסה איימה ליפול מידו.
"פשוט להגיד לאנשים לקנות צ'יפ! אדוני, תגיד, אתה רוצה להצטרף למחאה שלנו ונמכור לך צ'יפ? איזו מחאה זו בכלל?"
האיש לא הגיב לשאלתה אבל נראה שהיא עוררה אותו קצת. הוא שקשק בקופסת הפח בלי זיק של תקווה. היא עצרה את הליכתה, כאילו הקבצן עומד להצטרף לדיון שלנו.
"איילה, המחאות שלנו לא כל כך עובדות… הפוסטרים… את יודעת." לא רציתי להעליב. ידעתי שהיא יודעת. אנשים כבר לא כל כך מגיעים. לפעמים הם שואלים איפה אפשר לקנות את המסכה שבפוסטר.
"העולם לא עובד ככה, סהר. נכון, פחות אנשים באים למחאות. מה עם כל שאר האנשים בעולם שסובלים כל יום מאותה בעיה בדיוק ולא הוזמנו לפגישה הקטנה הזו שהיינו בה? זה כמו להגיד שבמקום לפתור את בעיית הרעב בעולם נכין לעצמנו ארוחת צהריים."
למשמע המילים, "ארוחת צהריים" הקבצן זקף את ראשו עוד קצת. נראה שהדבר העניק לאיילה ביטחון, והיא המשיכה.
"אם כל אחד יישן מתי שבא לו, לא נתקדם לשום מקום במאבק החברתי להסרה של הירחים, אלא נלך לאחור. נחיה כמו זאבים בודדים שעושים מה שבא להם. בחברה מתוקנת יש מוסכמה חברתית: ערים ביום וישנים בלילה. אפשר לחיות איך שטבעי לחיות. המאבק שלנו הוא כדי לכבות את הירח בשביל כולם." היא החוותה בידה אל הקבצן. "לא בשביל לישון טוב בלילה בעצמנו." נדמה שהוא הבין שהוא ממלא תפקיד אורח, בדיון שלא עניין אותו במיוחד.
"אנחנו רוצות להחזיר את האפשרות לישון טוב, וזה הכי קרוב שיש כרגע. יש לנו הזדמנות לקחת את גורלנו בידיים, ולא לחכות שהראל ויזל ירשה לנו לישון, שנייה אחרי שהוא מוכר לנו כל שייק בעולם. נוכל להמשיך להיאבק, איילה. לאפשר את זה לאנשים נוספים."
"אין בשביל מה להמשיך. זה לא רק השינה. זה הכול. אנחנו פשוט לא רואות עין בעין, כנראה. ה־CBD הזה הוא הדחקה של המצב ופתרון למקושרים, ולא מאבק חברתי. ואת יודעת את זה."
הקבצן פיהק. איילה נתנה בו מבט כועס, והמשיכה: "מאבק חברתי הוא לכולם. 'כולם' זה הרכיב הקריטי פה. בלעדיו אין לנו מאבק." היא זרקה את הפוסטר לפח בעצבים. לרגע נראה שיש לה דמעות בעיניים.
הבנתי אותה, באמת. אבל זה לא עצר אותי מלענות. "אני עייפה, איילה. עייפה מהמאבק הזה שלא מעניין אף אחד, וגם מהוויכוחים עליו. היה לי יותר כוח לחשוב מה לעשות אם הייתי יכולה לישון בצורה נורמלית. אבל לא ישנתי טוב היום. לא ישנתי טוב שנים. מישהו בא ומציע לנו דרך לישון טוב, ואת רוצה לזרוק את זה לפח רק כי לא יורידו את הירחים? אני לא יכולה יותר. אין לי כוח לשיחה הזאת."
איילה נעלבה באמת. כלומר, ממני. אני חושבת. היא הביטה אל הקבצן ואז שוב אליי. "אין לך כוח? אז תלכי לישון." היא סיננה את המילים, גיחכה לרגע ופשוט הלכה, משאירה אותי ברחוב עם הקבצן, שבשלב זה כבר התחיל לנחור באופן מעורר קנאה.
חזרתי על עקבותיי. ירדתי במדרגות של הבר. כמה מחברי המידטיים עדיין היו שם. שחר לא הופתעה לראות אותי שוב.
"סהר. חזרת," היא אמרה לי.
"כן," חייכתי אליה, "אני מוכנה."

גלי פיפלקס היא אנליסטית, מעצבת ויוצרת המתגוררת בתל אביב. ממייסדות יוזמת "לילה טוב", בוגרת תואר ראשון בכלכלה מאוניברסיטת תל אביב וסטודנטית לתואר שני בעיצוב וטכנולוגיה בבצלאל. חובבת קונספירציות ונמנום.