הקדמה
הזמן של אניארה | שירה סתיו
"אניארה" – בתרגומה הבוהק, היפהפה של גלית חזן־רוקם – היא גרסה אפלה ל"משל המערה" של אפלטון, מעין בבואה מהופכת וקודרת במיוחד של המשל. אפלטון, כזכור, מדמה את בני האדם לאסירים הכלואים במערה ואינם יכולים לראות דבר מלבד צללים, הדים רחוקים לאובייקטים מציאותיים שהם מפרשים כאילו היו המציאות עצמה, שכן היא היחידה המוכרת להם. גם נוסעי החללית אניארה לכודים, כבולים אל המראות המוקרנים אליהם ממסך המִימָה (שם קוד ל"מימזיס" – אפשרות הייצוג שבאומנות), אלה רובוטית של הספינה והמדיום העיקרי לחזיונות הסוחפים את נוסעיה. היא המשקפת למין האנושי את חלומותיו, זיכרונותיו, אמונותיו ורעיונותיו, כלומר, היא המעניקה משמעות וטעם. אך בניגוד לאסירי המערה, נוסעי ספינת החלל העצומה אינם מביטים בדימויים כבהשתקפויות של המציאות, אלא כברישומים של אובדנה. הם מודעים היטב לכך שאין אלה אלא דימויים המסריטים לעיניהם את תשוקותיהם ואת געגועיהם. הבדל בולט נוסף ממשל המערה קשור ביחס אל מה שמחוץ למערה: אצל אפלטון מחכה שם השמש, אור התבונה וההתקדמות אל החוכמה בכוח החתירה האנושית אל הידע ואל הטוב; ואילו אצל מארטינסון, החוץ הוא אימה חשכה ואינסופית, ובתוכה שמש שחורה וכבויה, "גְּוִיָּה שֶׁהִשְׁחִירָה וְאַנְדַּרְטָה לְזֵכֶר הַשֶּׁמֶשׁ" (מזמור 77), השמש השחורה – הסמל הגדול של הדיכאון, של המלנכוליה (מקורה היווני של המילה אניארה פירושו "יגון", "עצבות"). לא במקרה קמה באניארה כת של סגידה לאור "כרעיון וכניצוץ" (מזמור 58).
קריאה של אניארה כמשל היא כמעט מתבקשת לאור הנתונים הללו, משל, כלומר – סיפור השואף להיות אל־זמני, או על־זמני. אך הזמן ביצירה זו אינו עניין שולי, אלא מהותי.
כבר בתחילת הקריאה אנחנו שמים לב לעיצוב המוזר של הזמן באניארה: זוהי לולאה טמפורלית.
שני השירים הראשונים מדוברים מן ה"עכשיו", זמן היציאה לדרך:
1.
אֶת פְּגִישָׁתִי הָרִאשׁוֹנָה עִם דּוֹרִיס שֶׁלִּי
מֵאִיר אוֹר הַמְּיַפֶּה אַף אֶת הָאוֹר עַצְמוֹ.
הַרְשׁוּ לִי כָּךְ לוֹמַר, שֶׁפְּגִישָׁתִי הָרִאשׁוֹנָה
וְכֹה פְּשׁוּטָה עִם דּוֹרִיס שֶׁלִּי
עַתָּה תְּמוּנָה הִיא שֶׁכָּל אֶחָד יוּכַל לִרְאוֹת
בְּכָל יוֹם בְּכָל הָאוּלַמּוֹת
בָהֶם מָעֳבָרִים פְּלִיטִים לִנְקֻדּוֹת הַהַמְרָאָה
לְמַסְעוֹת פִּנּוּי אֶל כַּדּוּר הַטּוּנְדְרָה
בַּשָּׁנִים הַלָּלוּ שֶׁבָּהֶן כַּדּוּר הָאָרֶץ
בִּגְלַל זִהוּם קְרִינָה זָקוּק עַכְשָׁו
לִזְמַן שֶׁל מְנוּחָה, בִּידוּד וְרֹגַע.
2.
דַּלְתוֹת הַחֲלָלִית אָנִיאָרָה נִסְגָּרוֹת, הַצּוֹפָר מַשְׁמִיעַ
אוֹת לִיצִיאָה לִפְעֻלָּה עַל־פִּי שִׁגְרָה
וְהַגִּירוֹסְפִּינֶר גּוֹרֵר אֶת הַחֲלָלִית
אֶל עֵבֶר נְקֻדַּת זֶנִית מוּאֶרֶת, שָׁם מְנוֹעֵי מַגְנֵט
מַחֲלִישִׁים אֶת שְׂדוֹת הַמְּשִׁיכָה
וּכְבַר אִיתוּת שְׁעַת הָאֶפֶס וּמִיָּד שִׁגּוּר […].
אלא שבסופו של שיר זה כבר מופיעה נקודת מבט רטרוספקטיבית: "מִי יָכוֹל הָיָה לְשַׁעֵר שֶׁדַּוְקָא טִיסָה זוֹ / […] תַּפְרִידֵנוּ מִן הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאָרֶץ". גם זמן עבר זה ממוקם למעשה באמצע המסע: אחרי הסטייה מן המסלול למאדים אך לפני חורבן המימה. הקוראים שרויים בחוסר בהירות באשר לנקודת הזמן שממנה מדובר הטקסט מפי המימרוב – מפעיל המימה, שהוא גם מעין כוהן בכיר של אלה זו – המספר לנו את קורות ספינת החלל. הטקסט מתנודד בין כתיבה בהווה מתוך ההתרחשות לבין כרוניקה הנכתבת במבט לאחור, והערפול בנקודה זו מתמיד לאורך הקריאה כולה. כך גם המתח המורגש בין רישום התולדות וההיצמדות לזמנים בידי המימרוב הנוקב בציוני הזמן של אניארה בדיוק מרבי – "בשנה השישית", "בשנה האחת עשרה", "בשנה התשע עשרה" – וכן הלאה, לבין רישומי זמן ערטילאיים ובלתי־מחייבים – "חלף הזמן", "השנים עברו", "יום יום", וכדומה.
רק בשני המזמורים האחרונים נודע לנו כי המספר נמצא בנקודה שמעבר לזמן, לאחר שכל נוסעי הספינה, והוא בכללם, כבר מתו:
[…]
נְתוּנִים בְּסַרְקוֹפָג עֲנָק
הֻסַּעְנוּ הָלְאָה בְּיָם רְפָאִים
שָׁם לֵיל הֶחָלָל לָנֶצַח מְרֻחָק מִיּוֹם
דְּמָמָה שְׁקוּפָה כְּקֶשֶׁת סְבִיב קִבְרֵנוּ.
לְיַד קִבְרָהּ שֶׁל מִימָה שְׁכוּבִים בְּמַעְגָּל
שַׁבְנוּ לַעֲפָרֵנוּ נְטוּל הָאַשְׁמָה
נוֹשָׁעִים מִמַּכַּת הַכּוֹכָבִים הַמָּרִים.
וּבְכֻלָּנוּ עָבַר גַּל שֶׁל נִירְוָנָה.
(מזמור 103)
במובן מסוים מבטא ערבול הזמנים את חוויית הנסיעה במרחב אינסופי וחשוך, שבו אין משמעות לחילופים הרגילים בין עבר, הווה ועתיד: "הַזְּמַן עָבַר וְהַשָּׁנִים חָלְפוּ בֶּחָלָל הַקַּר וְהַקָּשׁוּחַ. / חַיֵּי הַנּוֹסְעִים הִתְרוֹקְנוּ וְהָלְכוּ מִסַּמְמָנִים שֶׁל זְמַן […] כָּאן בֶּחָלָל אֵין מַחְסוֹמִים. / וְכָל הַזְּמַנִּים נִקְוִים יַחַד" (מזמור 72). או: "שְׁנַת אוֹר הִיא קֶבֶר. / מַסַּע עֶשְׂרִים שָׁנִים / הוּא שֵׁש עֶשְׂרֵה שְׁעוֹת קֶרֶן אוֹר / בְּיָם קִבְרֵי שְׁנוֹת אוֹר" (מזמור 82). זוהי כרוניקה שצפה במרחב אל־זמני. כך מגלמת גם המימה את הערבול הגמור של הזמנים, שהרי היא אינה רק כרוניקאית של העבר אלא גם נביאת העתיד, בשעה שלמעשה היא כבר איננה שכן גם היא נכחדה, ככל שאר נוסעי הספינה.
השאלה של הזמן מתעמקת כשחושבים לא רק על הזמן של אניארה, אלא גם על הזמן של היצירה אניארה – יצירה דיסטופית עתידנית שאנו קוראים במבט אחורה אל שנות החמישים, כאילו לחלוטין "מחוץ" לזמננו אנו. תחושה חזקה של "רטרו" מלווה את העתידנות של החיזיון. כך שאנו עצמנו נמצאים במעין לולאה טמפורלית כשאנחנו קוראים את היצירה היום. בתוך הלולאה הזאת, לאניארה קיום רְפָאִי: ישותה הנעדרת מציינת יחס גם אל מה שכבר איננו – אך עדיין משפיע בעוצמה – וגם אל מה שטרם הופיע – ומשפיע כבר עכשיו על התפיסה: "מוקדם מדי" ו"מאוחר מדי" בעת ובעונה אחת: נקע גלגל הזמן.
מצד אחד – אניארה היא יצירה המייצגת נאמנה את רוח הזמן שבו נכתבה. יש בה תגובה מלאת כאב וחרדה לזוועות מלחמת העולם השנייה ולאימה שעוררה הפצצה הגרעינית שהוטלה על הירושימה. הטקסט נכתב לנוכח מרוץ החימוש של המעצמות ובתוך מודעות מבהילה, הולכת וגוברת, לכך שהאדם עתיד להביא על עצמו את כיליונו.
ואולם, הפצצה הגרעינית מאיינת את ציר הזמן, מפקיעה את הקטסטרופה מן הציר ההיסטורי, מן הנרטיב של התחלה–אמצע–סוף, אל מרחב–זמן אחר, במין רגע שמחוץ לזמן השעוני, המדיד, מעבר לאפשרות הארגון הנרטיבית המספקת הסבר, היגיון, משמעות שניתן לעכל. הפצצה לא רק מוחקת את עולם החיים אלא גם מחריבה את האפשרות לזיכרון היסטורי, את עצם האפשרות להעניק מובן לקיומנו או לעובדה שהיינו קיימים. נוסעי אניארה החוזים בכיליונו של כדור הארץ באמצעות המימה מאבדים לא רק את עברם אלא גם את עצם המובן של קיומם, המסומל באמצעות המימה.עם חורבנו של כוכב הלכת נהרסת גם המימה, כיוון שאינה יכולה לעמוד במראות החורבן, בקולות ובעדויות שהיא משדרת – חורבן שמשמעו אובדן נשמת האדם. כעת נעשים נוסעי הספינה לגולים גמורים, נטולי עבר ונטולי תקווה, בני בלי בית הממתינים למותם.
במובן זה מבטאת אניארה את רוח הזמן שבו נכתבה, זמנה של פילוסופיית האבסורד, ואפשר להיזכר בדבריו של קאמי בפתח המיתוס של סיזיפוס: "עולם שאפשר להסבירו אפילו בנימוקים גרועים, עדיין הוא עולם מוכר. לעומת זאת, בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האבודה או את תקוות הארץ המובטחת. פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו, הוא־הוא תחושת האבסורד".
ובאניארה:
בְּרֵאשִׁית הַשָּׁנָה הָעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע
הִתְמוֹטְטָה הַמַּחֲשָׁבָה וּבָטַל הַדִּמְיוֹן.
נִדְכֶּה מֶאִי־הַמּוּבָנוּת הַמִּתְמַשֶּׁכֶת
בְּמֶרְחַב גָּלַקְסְיַת הַכּוֹכָבִים הָאֵין סוֹפִית,
קָרַס כָּל חֲלוֹם וְהִתְוַדָּה
עַל אַפְסוּתוֹ בְּחָלָל שֶׁשְּׁמוֹ גָּזִילְנוּט.
לִקּוּי הַמְּאוֹרוֹת הֶחְשִׁיךְ אֶת רֹב הַנְּפָשׁוֹת
נוֹשְׂאוֹת הַמְּצִיאוּת הַשְּׁבוּרָה, שֶׁסּוֹבְבוּ
בָּאוּלַמּוֹת וְזוֹ אֶל זוֹ שָׁאֲלוּ
אֵי דֶּרֶךְ לַחֲזֹר הַבַּיְתָה, הֵיכָן נִמְצָא כָּל הַמֻּכָּר.
כְּמוֹ עָשׁ הֵם חָגוּ סְבִיב הַמְּנוֹרוֹת
כְּמוֹ בִּימֵי סְתָו בְּעִמְקֵי דּוֹרִיס הָרְחוֹקִים.
(מזמור 97)
זהו גם המובן שבו נקראת הדיסטופיה כאלגוריה לחיינו שלנו על הכדור, ומסע החללית כמסעו של כל אדם בחייו אל עבר מותו: "לְפָנֵינוּ הַמַּסָּע / לְאֹרֶך כָּל חַיֵּינוּ לִקְרַאת סוֹף / שֶׁבּוֹא יָבוֹא גַּם כָּךְ" (מזמור 11).
מצד שני – אניארה היא גם טקסט מובהק על זמננו שלנו, למעלה מ־60 שנה לאחר שנכתב: זמן של חרדה עצומה לעתיד קיומנו על כדור הארץ, וזמן של אובדן האמון במין האנושי ובערכים שהוא פורק מעליו בזה אחר זה – אמת, אמונה, וערבות הדדית.
כטקסט עתידני, אנחנו כבר העתיד הזה, ההולך ומתגשם לנגד עינינו: לא משום שסטיבן הוקינג הודיע לפני מותו כי על המין האנושי לחפש אתר אחר לחייו, וגם לא משום שנאס"א הולכים ומתקדמים בתכנון המושבה האנושית על המאדים. אלא משום שכדור הארץ כיום הוא עצמו אניארה – מרחב מוגבל ומגביל, עתיר סבל ויופי, המתקדם במהירות מבהילה אל אסונו הבלתי־נמנע.
שירה סתיו היא מרצה לספרות באוניבסיטת בן גוריון בנגב.
הארי מארטינסון הוא סופר ומשורר שוודי. הוא זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1974.
גלית חזן-רוקם היא פרופסור אמריטה בחוג לספרות עברית ובתכונית לפולקלור יהודי והשוואתי באוניברסיטה העברית בירושלים.
על העיבוד הקולנועי של ״אניארה״, קראו עוד בכתב העת ״אוטופיה״