מדריך המכשפות לבריחה: מאגר שימושי של פנטזיות שַׁעַר | אליקס א' הארו | תרגום: לי עברון

עריכת תרגום: חמוטל ילין

ג'ורג', ג"ק – הנסיך הנמלט – נ ספר גור 1994

אולי נדמה שאנחנו צריכות לשמוח כאשר נער כלשהו שואל את אותו ספר טריליארד פעמים רצופות, אבל למעשה הדבר מדיר שינה מעינינו.
הנסיך הנמלט הוא אחד מאותם ספרי פנטזיה דלי תקציב לנוער שהודפסו באמצע שנות התשעים, על נייר צהוב דק, לפני שהופיעה ג'יי קיי רולינג וגילתה לכולם שקסם זה דבר מגניב. הוא עוסק בנער בודד שבורח מהבית ומגלה שער קסום לעולם אחר ובו עוברות עליו הרפתקאות ימי-ביניימיות, אבל האמת היא שהספר מלא כל כך בשגיאות הדפסה, עד שרוב האנשים מתייאשים עוד לפני שהוא מוצא את השער.
אבל לא הנער הזה. הוא לקח אותו מהמדף, התיישב בשיכול רגליים במדור הספרות לנוער וחיבק את הילקוט האדום המלוכלך אל חזהו. במשך שעות הוא לא נע ולא זע. בָּאֵי הספרייה האחרים נאלצו לסגת לאחור במעבָר שבו ישב ושלחו אליו מבטים חשדניים שאומרים, "אתה לא שייך לכאן", כאילו תהו מה נער שחור ורזה זומם כשהוא מעמיד פנים שהוא קורא בספר פנטזיה. הוא התעלם מהם.
הספרים שמעליו רשרשו ורטטו; תשומת לב שכזאת מחמיאה להם.
הוא לקח את הנסיך הנמלט הביתה ופעמיים האריך את משך ההשאלה באינטרנט. אחרי שתי הארכות מופיע על המסך ריבוע אפור שנראה כמו שליח מ-1995 ובו כתוב, "הגעת למקסימום ההארכות עבור פריט זה." כמעט אפשר לחוש במבטה המאשים של הספרנית מבעד למסך.
(בתולדות העולם היו תמיד רק שני סוגי ספרניות: ספרניות מרירות וצדקניות שהשפתון שלהן מחלחל אל הקמטים סביב שפתיהן והן סבורות שהספרים הם רכושן הפרטי, ומנויי הספרייה אינם אלא עבריינים מסוכנים שבאים לגנוב אותם; ומכשפות.)
הקנס שלנו על איחור הוא עשרים וחמישה סנט ליום או פחית של מזון משומר למכירת המזון הגדולה של הקיץ. כשהנער תחב סוף-סוף את הנסיך הנמלט אל פתח תיבת ההחזרות, הגיע חובו לארבעה דולרים ושבעים וחמישה סנט. לא הייתי צריכה לסרוק את הכרטיס שלו כדי לדעת; כל ספרנית טובה (מהסוג השני) אמורה להיות מסוגלת לומר מהו הסכום המדויק שחייב אחד הקוראים, רק על פי תנוחת כתפיו.
"מה חשבת?" השתמשתי בקול הידידותי שאומר, "זה סוד רק בינינו", שעובד על בני עשרה בערך בשישה-עשר אחוז מהמקרים.
הוא משך בכתפיו. אחוזי ההצלחה עם בני נוער שחורים נמוכים יותר, כי אנחנו חיים בדרום הכפרי והם חכמים מכדי לתת אמון בנשים לבנות בנות שלושים ומשהו, גם אם יש להן הרבה קעקועים.
"לא סיימת אותו, הא?" על פי המגע החמים והמשומן של הדפים, ידעתי שהוא סיים אותו לפחות ארבע פעמים.
"כן סיימתי אותו." פתאום הרים אליי את עיניו . צבען היה כגון העשן וריסיהן היו ארוכים והיה בהן מבט כאוב ומרוחק, כאילו הוא יודע שממש מתחת לפני השטח העמומים של דברים שהוא לעולם לא יצליח ממש לגעת בהם, יש משהו בוהק ואסור. בתקופות אחרות היה אפשר למצוא עיניים כאלה בפניהם של מכשפים ושל יידעונים. "הסוף גרוע."
בסוף הנסיך הנמלט עוזב את ארץ ההרפתקאות הימי-ביניימית, סוגר אחריו את השער ושב הביתה אל משפחתו. וזה היה אמור להיות סוף טוב.
מזה אפשר להבין כל מה שצריך להבין על החיים של הנער הזה, לא?
הוא הלך בלי לקחת ספר אחר.

*

גריסון, אלן ב' – הכרוניקות הטוולאריות – כרכים א'-ט"ז – ספר גרי 1976
לה גווין, אורסולה ק' – הקוסם מארץ ים – נ ספר להג 1968

 

הוא חזר כעבור ארבעה ימים וחלף על פני תצוגה בצבע כחול עז שכותרתה "בקיץ הזה, בואו לצלול לתוך הספרים!" (מי יודע איפה אמורים לשחות; בשנות השישים מחוז יוליסס העדיף למלא את הבריכה הציבורית היחידה שלו בבטון, רק לא לבטל את ההפרדה הגזעית.)
מכיוון שאני ספרנית מהסוג השני, אני יודעת כמעט תמיד איזה מין ספר האדם שלפני רוצה. זה כמו ריח מסוים מאוד שעולה מן האדם, שמאפשר מיד לזהות בו ניחוח של תעלומת רצח או ביוגרפיה פוליטית או משהו קצת זבלי שבסופו של דבר מפעמת בו אופטימיות עמוקה, ורצוי שיהיו שם לסביות.
אני משתדלת כמיטב יכולתי לתת לאנשים את הספרים שהם זקוקים להם יותר מכול. בלימודי התואר השני קראו לזה "להבטיח שתהיה לקוראים גישה לטקסטים/לחומרים שיכבשו את לבם ויתגמלו אותם רגשית"; ובלימודַי מהסוג האחר קראו לזה "פענוח החללים הריקים בנשמתם ומילויָם בסיפורים ובאור כוכבים", אבל זה היינו הך.
אני לא מטריחה את עצמי עם האנשים שמספרים קטלוגיים משורבטים על כף ידם וכותרים משקשקים בתוך הגולגולת שלהם כמו כרטיסי בינגו. הם לא זקוקים לי. ובאמת אי אפשר לעזור לאנשים שקוראים רק ספרים זוכי פרסים, שלובשים מקטורן עם טלאים במרפקים ורואים בהצלחה של דמדומים סימן למות האינטלקט האמריקאי; הלבבות שלהם סגורים מכדי לגלות משהו חדש, סודי או כזה שלא התגלה עד עתה.
לכן אני מעניקה תשומת לב רק לסוג מסוים של אנשים שבאים לספרייה. אלה שעיניהם מרפרפות על פני הכותרים כמו קצותיהן של אצבעות המשרטטות נתיב, ראשיהם מוטים הצִדה ורעב לספרים עולה מהם כמו גלי חום ממדרכה בחודש יולי. הספרים מתענגים על כך, כמובן, אפילו המקרים האבודים ביותר שאיש לא שאל מאז 1958 (אין רבים כאלה; אגנס ואני משנעות הביתה בתורות ספרי לימוד אסטרונומיה מיושנים שעדיין סבורים כי פלוטו הוא כוכב לכת וספרי בישול שדורשים שימוש בשומן חזיר, רק כדי לשפר את מצב רוחם). אני בוחרת ספר או שניים וגורמת לשִדְרותיהם לזהור ולנצנץ על המדפים החשוכים למחצה. אנשים מושיטים אליהם יד בלי לדעת בדיוק למה.
הנער בעל הילקוט האדום לא היה מנוסה בשיטוט בין מדפים. הוא נדד ביניהם במהירות רבה מכדי לקרוא את הכותרים, ידיו ריקות ומהוססות לצדי גופו. ספרי התפירה ועיצוב הבגדים (646.2) הבחינו שמכנסי הג'ינס שלו בלתי מכובסים וקטנים ממידתו ושלצווארון חולצת הטריקו שלו יש גוון צהוב-אפרפר. ספרי הבישול (641.5) אבחנו דיאטה של ופלים קפואים ופיצה מתחנות דלק. הם צקצקו בלשונם בינם לבינם.
ישבתי ליד דלפק ההשאלות וההחזרות והעברתי ספרים מוחזרים מתחת לאור הסורק האדום המהבהב, ושאפתי את ריחו של הנער. ציפיתי למשהו כמו עוד סיפור גנרי על קורות המלך ארתור או אולי רומן נעורים עם סיף, אבל במקום זה מצאתי גוש מיילל ושואג של הזדקקות.
הוא הדיף ניחוח של אלף עולמות סודיים, מחילות ארנב ודלתות נסתרות ורציפי תשע ושלושה רבעים, ארץ הפלאות ועוץ ונרניה, כל מקום אחר. הוא הדיף ניחוח של כמיהה.
שאלוהים ישמור עלי מפני הכמהים. אלה שאינם יודעים שובע, שאין להם נחמה, שנאבקים בקצות העולם בשיניים ובציפורניים. אותם שום ספר לא יכול להציל.
(זה שקר. יש ספרים בעלי עוצמה מספקת להציל כל נפש בת תמותה: ספרי כישוף, ניבוי עתידות, אלכימיה; ספרים שבשדרותיהם משולב עץ של שרביטי קסמים ובדפיהם אבק ירח; ספרים עתיקים יותר מאבנים וערמומיים כדרקונים. אנחנו נותנות לאנשים את הספרים שהם זקוקים להם יותר מכול – אבל לא תמיד.)
שלחתי לו סדרת חרב וכושפות משנות השבעים, כי הסדרה הזאת היא ג'אנק פוד של ממש והוא נזקק לפיטום וכי קיוויתי ששישה-עשר חלקים ישמשו מעין זבורית וימנעו מנשמתו המקוננת לרחף אל האֶתֶר. הארתי לו גם את לֶה גווין, כי הוא הזכיר לי קצת את גֵד (פראי; מלא ערגה).
התעלמתי מהאריה, המכשפה וארון הבגדים שהתבלט על המדף בארשת חשיבות; הנער הזה רצה לעבור בארון הבגדים ולא לחזור לעולם.

*

גרייסון, ד"ר ברנרד – כששום דבר לא משנה עוד: מדריך הישרדות לבני נוער מדוכאים – 616.84 גרי 2002

 

אחרי שעוברים את הספר הרביעי של הכרוניקות הטוולאריות חייבים להגיע לפחות עד הספר הארבעה-עשר, שבו נחשף הסיף האמיתי של טוולאר, ונער החווה הצעיר זוכה סוף-סוף במלוכה. במשך הקיץ הופיע הנער בעל הילקוט האדום מדי כשבוע לשאול בכל פעם את החלק הבא.
הגנבתי לו כמה אחרים (כולם ישנים למדי, כולם לבנים למדי: מנהל הסניף שלנו הוא אחד מאותם בפטיסטים חשוקי שפתיים שחושבים שספרי פנטזיה מלמדים ילדים לעבוד את השטן, ולכן כתשעים אחוז מבַּקשות הרכישה שלי נענות בסירוב מסתורי): קמט בזמן חזר, ועמו אותו ניחוח חשאי של ספר שהיה דחוס בתוך ילקוט, שפירושו כי הספר מצא חן בעיניו אף שלדעתו הוא ילדותי מדי בשבילו; גבעת ווטרשיפ נעלב משום שהוא לא עבר את עמוד עשר, אבל הערות שוליים על מתמטיקה של ארנבונים אינן מתאימות לכל אחד, כנראה; ומהפרק האחרון של המצפן הזהוב עלה ריח של קריאה לאור פנס בשלוש לפנות בוקר, ובשל כך היה הספר זחוח במידה בלתי נסבלת. השגתי בהשאלה בין-ספרייתית עותק של המכשפה האָקָאטָה – אבל אז הוא הפסיק לבוא.
התצוגה שלנו ("חוזרים לבית ה…ספר!") היתה מלאה ערכות הכנה למבחנים וספרים צהובים גדולים בנושאים שונים "לאובדי עצות". אגנס גזרה עלים צבעוניים מבריסטול והדביקה אותם לדלתות הכניסה. הרבה ילדים מפסיקים לבוא לספרייה כשמתחילה שנת הלימודים, עם כל החוגים והמועדונים בבתי הספר.
בכל זאת דאגתי. בספר שלא נתתי לו הרגשתי כפי שחשים בצליל מזויף או בשן חסרה, היעדרות ממגנטת. בדיוק כשהתחלתי לשקול ברצינות להתקשר לתיכון המחוזי של יוליסס ולבדות סיפור על דיסק שלא הוחזר, הוא בא.
זאת היתה הפעם הראשונה שלא הגיע לבדו: התלוותה אליו אישה לבנה גוצה שענדה תג שם מפלסטיק והיתה לה מין תסרוקת מסולסלת מרובעת שעושים רק בסלוני יופי דרומיים, שבחלונותיהם מתנוססות תמונות זוהר דהויות. הנער השתרך מאחוריה ונראה רזה ולחוץ, כמו פרח שנמחץ בין דפי מילון. תהיתי עד כמה צריך לפשל כדי שיצמידו אליך יועצת בית ספר אחרי שעות הלימודים, עד שקראתי את תג השם שלה: מחלקת שירותי קהילה, אגף הגנה וסידורי קבע, עובדת סוציאלית ילדים (ב).
אה. ילד אומנה.
האישה הצעידה אותו בין מדפי ספרי העיון (מדריכי הטיולים נאנחו כשחלפה על פניהם, מלמלו משהו על עומס יתר בעבודה והמליצו על חופשות בחופים מרוחקים ושטופי שמש), ונעצרה באזור של 616. "הנה, למה שלא נסתכל באלה?"
שתיקה נרגנת וצפויה מצד הנער.
אדם שעובד עם ילדי אומנה שישים שעות בשבוע אינו מתרגש מנרגנות. היא הורידה ספרים מהמדף וערמה אותם על זרועותיו של הנער. "דיברנו על זה, זוכר? החלטנו שאולי כדאי לך לקרוא משהו מעשי, משהו מועיל?"
התמודדות עם דיכאון (616.8 ויי 1998). להביס את הדכדוך: להרגיש שוב נורמלי בחמישה צעדים! (616.822 טרי 2011). מרק עוף לנפש המדוכאת (616.9 קאנ). הספרים קידמו את פניו בקולות מרגיעים, מתקתקים.
הנער התמיד בשתיקתו. "תראה, אני יודעת שאתה מעדיף לקרוא על דרקונים ועל אה… אֶלפים." אוי, טולקין, מה עוללת? "אבל לפעמים צריך להתמודד עם בעיות בצורה ישירה ולא לברוח מהן."
איזה בולשיט. הייתי בחדר האחורי והרצתי דיסקים שרוטים במכונה לתיקון דיסקים, ולכן אגנס היתה היחידה ששמעה אותי מקללת. היא תקעה בי מבט "תתביישי לך" מקצועי מעל משקפיה, כזה שבשימוש נכון יכול להפוך קוראים קולניים לערימת אפר או לנציב מלח (גם אגנס היא ספרנית מהסוג השני).
אבל ברצינות. כל אחד יכול לראות שהנער הזה צריך לברוח כמה שיותר רחוק עד שישיל את עורו, עד שיפלס את דרכו בציפורניים מתוך האפלה המחניקה ויפרוש את כנפיו היקרות והמזדהרות באורו של עולם אחר.
העובדת הסוציאלית שלו היתה אחת מאותם אנשים שאומרים "אסקפיזם" כאילו מדובר בפגם מוסרי, בתחביב מצער, באבחנה של הפרעה נפשית. כאילו הבריחה עצמה אינה אחד הקסמים הנעלים ביותר שיראו בחייהם העלובים כבני תמותה, כמו אהבת אמת וחלומות נבואיים וגחליליות מהבהבות בהרמוניה בערבי חודש יוני.
הנער ושומרת צעדיו הלכו בין המדפים לעבר הדלפק הראשי. כתפיו של הנער היו שחוחות, כאילו הוא מתחכך בקירות בלתי נראים משני הצדדים.
כשחלף על פני מדפי ספרות הילדים, ספר זול בכריכה רכה זינק מעגלת ההחזרות ונחבט בברכו. הוא הרים אותו וליטף את הכותר בעדינות באגודלו. הנסיך הנמלט גרגר לעומתו.
הוא חייך. הודיתי חרש לעגלת ההחזרות.
מאחורי נשמעה אנחה ממושכת ומוכרת. נפניתי וראיתי את אגנס צופה בי מדלפק ההשאלות וההחזרות, ציפורניה הכחולות טופחות על עטיפת רומן מאת ג'ון גרישם, עיניה מצומצמות ברחמים. אוי, מותק, לא עוד אחד, הן אמרו.
נפניתי בחזרה אל ערימת הדיסקים בלי לחייך וחשבתי דברים כמו, מה את כבר יודעת על זה? וגם הפעם זה שונה וגם אוף, לעזאזל.

*

דיומא, אלכסנדר – הרוזן ממונטה כריסטו – ספר דיו 1974

הנער חזר באחד מימי שלישי, בעשר וחצי בבוקר. על פי המדיניות הרשמית של הספרייה, יש לדווח לבית הספר על תלמידים משוטטים, כי הנהלת בית הספר סבורה שנעשינו "מקום מקלט לפעילות נוער אסורה ללא השגחה". אני דווקא חושבת שזה בדיוק מה שספריות צריכות לשאוף אליו, והצעתי שנחקוק את זה על לוחית ונצמיד אותה לדלת הראשית, אבל התבקשתי להיות רצינית או לצאת מהישיבה, ובכל מקרה אנחנו אמורות לדווח על ילדים שמבריזים מבית הספר כדי לשחק ב"ליגת האגדות" במחשבים שלנו או להתחבא בין מדפי הרומנים הגרפיים.
צפיתי בנער המשוטט בין המדפים – שריריו מהודקים מעל העצמות, נפשו מתפתלת ושורטת כמו יצור כלוא – ולא הושטתי יד לטלפון. אגנס, שעדיין לבשה הבעה של אוי, מותק, נמנעה מלנזוף בי.
שלחתי אותו הביתה עם הרוזן ממונטה כריסטו, בין השאר משום שהוא דורש תשומת לב מלאה ותרשים זרימה כדי לעקוב אחרי העלילה והנער היה זקוק להסחת דעת, אבל בעיקר בגלל מה שאֶדמוֹנד אומר בעמוד לפני האחרון: "…כל החוכמה האנושית מסתכמת בשתי המילים האלה – 'לחכות ולקוות.'"
אבל אנשים אינם יכולים לחכות ולקוות לנצח.
הם נסדקים, הם נפרמים, הם נשברים; הם עושים דבר-מה נואש וטיפשי ואז את רואה את תמונת המחזור שלהם מהתיכון בעיתון המקומי של יוליסס, מוגדלת ומגורענת, ובמשך חמש השנים הבאות את חושבת: אילו רק נתתי לה את הספר הנכון.

*

רולינג, ג"ק – הארי פוטר ואבן החכמים – נ ספר רול 1998
רולינג, ג"ק – הארי פוטר וחדר הסודות – נ ספר רול 1999
רולינג, ג"ק – הארי פוטר והאסיר מאזקבאן – נ ספר רול 1999

לכל ספרנית יש ספרים שאינה משאילה לאיש.
אני לא מדברת על מהדורות ראשונות של אליס בארץ הפלאות או על תרגומים של פו הדוב להולנדית; אני מדברת על ספרים בעלי כוח ועוצמה רבים כל כך, מלחשים ורוחשים פיתוי, שרק ספרניות מן הסוג השני יודעות על קיומם.
לכל אחת מאיתנו יש שיטה משלה להסתיר אותם. בספריות המכובדות ביותר (אלה שיש בהן פאנלים מעץ אלון ותקרות מקומרות וסולמות בנוסח היפה והחיה), יש חדרי סתרים מאחורי אחים או כונניות ספרים, שכדי להיכנס לתוכם יש למשוך כותר מסוים מן המדף. אומרים שמתחת לספריית סנט-ז'נבייב בפריז יש קטקומבות עצומות, שעליהן שומרים ספרנים עתיקים וקמוטים כל כך עד שנהפכו לספרים בדמות אדם, בעלי עור של נייר ודם של דיו. שמעתי שבטימבוקטו שכרו נפחים קוסמים כדי שיכינו שערי ברזל מחושל שיאפשרו כניסה רק לטהורי הלבב.
בסניף מֵייסְוִויל של ספריית מחוז יוליסס יש מכתבה נעולה בחדר האוספים המיוחדים, ועליה שלט בזו הלשון: "זהו רהיט עתיק! אנא בקשו סיוע."
ממילא יש לנו רק כתריסר ספרים, ואלוהים יודע מניין הגיעו וכיצד מצאו את דרכם לכאן. מדריך המכשפות לנקמה צודקת, בדפי הפלדה הדקים ובדיו הרעילה שלו. מדריך המכשפות להתאהבות ראשונה, לקוראות בכל שלב בחיים! המדיף ריח של אור כוכבים ושל הקיץ שבו היית בת שבע-עשרה. מדריך המכשפות לאפייה מסתורית מכיל יותר משלושים תמונות צבעוניות שיקסימו את ידידייך ויְיַסרו את יריבייך. מדריך המכשפות לבריחה: מאגר שימושי של פנטזיות שַׁעַר אינו מכיל מילים כלל, רק עמודים על גבי עמודים של מפות; חיקויים זולים משורטטים ביד של הארץ התיכונה עם שמות בלתי ניתנים להגייה; מפות ימי-ביניימיות לתלייה, המציגות ספינות קטנות מפליגות מעבר לקצה העולם; מפות טופוגרפיות של מאצ'ו פיצ'ו; מפות של איסטנבול משנות השבעים מתוצרת ראנד מֶקנֶלי.
תפקידי הוא להרחיק ספרים כאלה מידיהם של תלמידי תיכון נואשים בעלי ילקוטים אדומים. המורות בבית הספר שלנו קראו לכך, "להרחיק את האמנויות הנסתרות והמקודשות של אִמות-אִמותינו מעיני ההמון." המרצים באוניברסיטה קראו לזה "שימור טקסטים היסטוריים/נדירים."
כוונתם של המורות והמרצים היתה אחת: אנחנו נותנות לאנשים את הספרים שהם זקוקים להם – אבל לא תמיד. לא כשהם זקוקים להם יותר מכול.
הוא צבר קנס של דולר וחצי על הרוזן ממונטה כריסטו והחזיר אותו עם כתמי מים מלוחים בעמודים האחרונים. אלה לא היו דמעות שפירושן "הדמות האהובה עלי מתה" או "הספר נגמר". אלה היו דמעות מרות, צורבות, בריח אניס – דמעות קנאה. הוא קינא ברוזן ובהַיְידֶה שהפליגו הרחק מעולמם אל הלא-נודע הכחול. שנמלטו.
נבהלתי והעמסתי עליו את שלושת הספרים הראשונים בסדרת הארי פוטר, כי הם נעשים טובים ממש רק כשסיריוס ולופין מופיעים, וכי גיבורם הוא ילד בודד ומוזנח שמקבל מכתב מעולם אחר ונעלם.

*

ג'ורג', ג"ק – הנסיך הנמלט – נ ספר גור 1994

אגנס היא זו שתמיד מודיעה ש"הספרייה תיסגר בעוד עשר דקות," כי משהו בקולה מרמז שמי שעדיין יהיה בספרייה בעוד תשע דקות וחמישים שניות ייאלץ לתרום איברים, ואפילו המנויים הכי סטטיים מדשדשים לעבר היציאה.
הנער בעל הילקוט האדום שוטט באזור הספרים המודפסים באותיות גדולות (ספרים מזדקנים, רכלנים, שסובלים משעמום מאז הופעת הקוראים הדיגיטליים שבהם אפשר לשנות את גודל הפונט), כשקולה של אגנס בקע מהרמקולים. הוא קפא במקומו והתנודד כמו אדם שעומד לעשות מעשה טיפשי מאוד. אחר כך צלל אל מתחת לשולחן קריאה וכיסה את ראשו בברדס הכהה. הספרים גדולי האותיות השמיעו צווחות בוהקות.
היה תורי לנעול, לכן אגנס יצאה בדיוק בתשע. בתשע ורבע עמדתי ליד הדלת, תיק הצד שלי על כתפי והמפתחות בידי. היססתי.
אסור, בתכלית האיסור, לנעול את הספרייה למשך הלילה כשאחד הקוראים עדיין בתוכה. בעיקר כשהקורא הזה הוא קטין שבריאותו הנפשית מוטלת בספק. זוהי צרה גדולה גם במובן המקובל (שיחות טלפון מאפוטרופוסים מבוהלים, חיפושי משטרה, האשמות בהזנחה פושעת), וגם במובן האחר (ספריות בלילה הן מקומות רועשים יותר מאשר בשעות היום).
אני לא אדם שמציית לכללים. אני לא עוצרת ב"עצור", מקללת בפרהסיה, משקרת במבחני אישיות אינטרנטיים כדי לקבל את התשובות שאני רוצה לקבל (הרמיוני, אריה סטארק, ג'ו מארץ'). אבל אני ספרנית טובה מאוד, משני הסוגים, וספרנים טובים מצייתים לכללים. גם כשהם לא רוצים.
זה מה שאמרה לי אגנס חמש שנים קודם לכן, כשהתחלתי לעבוד במייסוויל.
היתה אז נערה שהתחילה להופיע בימי ראשון אחרי הצהריים – חמודה, שערה אסוף בקוקו, אבל לבושה בחצאית ג'ינס עד הברכיים, מאלה שזועקות "הִכריחו אותי להישבע לשמור על בתולי". האכלתי אותה במנות קבועות של חתרנות (אורוול, בְּרֶדְבֶּרי, באטלר) ועמדתי להכות בה במעשה השפחה, אך לפתע היא איבדה עניין בספרות יפה. היא שוטטה בין המדפים בפָנים שנעשו לבנים וריקים כמו דף חלק, וחצאיתה הכחולה מאווששת על ברכיה.
רק כשהגיעה למדפים של 618 הבנתי. אגף האמהוּת והלידה זמרר ברכוֹת מתקתקות. היא הושיטה אצבע לשדרה של מה לצפות כשמצפים לתינוק (618.2 איי) בהבעת אימה מזדחלת וטורפנית והלכה בלי לשאול אף ספר.
במשך תשעת השבועות הבאים שלחתי לה סיפורי אומץ ותעוזה, סיפורים על צעירים שהמרו את פי הוריהם וסיפורים על נשים חזקות שמתנגדות לסמכות. נטשתי את הרמיזות העדינות והגנבתי עלונים של מרפאת הפלות אל תוך הילקוט שלה, אף על פי שהמרפאה הקרובה ביותר היא במרחק שש שעות נסיעה ופתוחה רק פעמיים בשבוע, אבל מצאתי אותם תחובים בבהלה פראית בפח האשפה בשירותים.
אבל לא נתתי לה את מה שנזקקה לו באמת: מדריך המכשפות להשבת הנעשה: גישה נטולת אשמה לתאונות הבלתי נמנעות בחיים. ספר בכריכת עור, מלא שרטוטים מכניים עדינים של שעונים, שהדיף ריח חרטה ובוקרי אתמול. השארתי אותו נעול במכתבה, לוחש ומתקתֵק לעצמו.
תראו, יש סיבות טובות לכך שאנחנו לא משאילים ספרים כאלה. המורות נהגו להפחיד אותנו בסיפורים על בני תמותה שנתקפו טירוף: אנשים שהשתמשו בספרים כדי לגנוב או כדי להרוג או כדי לשבור לבבות; שחוללו ניסים וייסדו דתות; ששנאו אותנו, אחר כך, ובמשך כמה מאות מעיקות שרפו אותנו על המוקד.
אילו נתפסתי מחַלקת ספרים היו מדיחים אותי, משמיצים אותי, שוללים ממני את התואר שלי. היו שורפים את כרטיס הספרייה שלי בלהבות הנצח הסגלגלות של האחווה שלנו ורושמים את פשעַי באפר ובדם בספר הבגידות. היו אוסרים את כניסתי לכל ספרייה שהיא, לנצח, ומהי ספרנית בלי הספרים שלה? מה אהיה אני, מנותקת מהעולם המסודר של מילים וקוראיהן, מהמחזוריות האורובורית[1] השלווה של סיפור סיפורים ובליעת סיפורים? היו שמועות על ספרניות פורעות חוק – משוגעות שבחרו לחיות מחוץ למערכת הספריות, בכאוס ובמהומה של מילים שלא נכתבו וסיפורים שלא סופרו – אבל אף אחת מאיתנו לא קינאה בהן.
בפעם האחרונה שראיתי את הנערה בקוקו, חצאית הג'ינס שלה נסגרה בעזרת גומי שהושחל בלולאת הכפתור. היא הדיפה ריח ייאוש, כמו מישהי שמעיין ה"לחכות ולקוות" שלה יבש.
ארבעה ימים לאחר מכן הופיעה תמונתה בעיתון, והמאמר היטשטש והתחדד חליפות מול עיני ("הרעלה בשוגג, הגופה תוצג משתיים עד שלוש וחצי בבית הלוויות של זימרמן והולמס, תרומות ניתן להעביר לכנסייה הבפטיסטית של מייסוויל.") אגנס טפחה על כף ידי ואמרה, "אני יודעת, מותק, אני יודעת. לפעמים אין מה לעשות." זה היה שקר חביב.
גזיר העיתון עדיין שמור אצלי במגירה, כמזכרת או כתזכורת או כאזהרה.
הנער בעל הילקוט האדום הזיע מתחת לשולחן. הוא הדיף ריח ייאוש, בדיוק כמוה.
האם עלי להתקשר לקו החם של שירותי הרווחה? לנהל איתו שיחת חולין מגושמת עד שהעובדת הסוציאלית הגרועה שלו תבוא לקחת אותו? "הֵיי, ילד, גם אני הייתי פעם מתבגרת בודדה בחור נידח!" ואולי עלי להניח לו לברוח, גם אם הבריחה מסתכמת בהסתתרות בספרייה ללילה אחד?
התנודדתי, כמו שאנשים מתנודדים כשהם עומדים לעשות מעשה טיפשי מאוד.
המנעול ננעל בנקישה. חציתי את מגרש החנייה ושאפתי את ריח הקרמל והכפור של אוקטובר, וקיוויתי – אילו מכשפות היו מתפללות, אולי הייתי עושה גם את זה – שיהיה די בכך.

*

פתחתי את הספרייה חצי שעה לפני הזמן, כדי להגיע אל הטלפון לפני אגנס ולמחוק את ההודעות השואלות "האם ראיתם את הקטין הזה?" לפני שתספיק לשמוע אותן. היתה הודעה אוטומטית ממישהו שניסה למכור לנו מערכת אבטחה, שלוש שיחות מאנשים בקהילה ששאלו מתי הספרייה נפתחת, כי כנראה בלתי אפשרי פיזית לבדוק את זה בגוגל, ומתנדבת שהתקשרה להודיע שהיא חולה.
לא היתה שום הודעה לגבי הנער. מערכת האומנה הדפוקה של מחוז יוליסס.
הוא הופיע בשעה תשע וארבעים וחמש בבוקר, כשהיה באפשרותו להיטמע בין הקוראים שכבר מילאו את הספרייה. הוא נראה פרוע ולא שייך, כמו אורח מכוכב אחר שעדיין לא למד את רזי שפת הגוף האנושי. או כמו נער שבילה לילה בין המדפים והקשיב למסרים חשאיים מאלף עולמות שונים והשתוקק להיעלם בתוך כל אחד מהם.
הייתי עסוקה כל כך בניסיונות לא לבכות ובהתעלמות מהספר שקרא אל הנער מהמכתבה הנעולה, עד שסרקתי את הכרטיס שלו והחזרתי לו את הספר בלי לשים לב לכותר: הנסיך הנמלט.

*

הודעה מהספרייה הציבורית של מייסוויל: ברשותך (1) פריטים שמועד החזרתם חלף. נא להחזיר את הפריט(ים) בהקדם האפשרי.

לעזאזל.
הודעות האיחור נשלחות ביום החמישה-עשר אחרי השאלת הפריט. ביום השישה-עשר פתחתי את החשבון של הנער ולטשתי עיניים באותיות האדומות התמציתיות (פריט באיחור: נ ספר גור 1994), עד שהמסך התחיל להיסדק ולהעלות מעט עשן ואגנס שלחה אלי מבט שפירושו, "קחי את עצמך בידיים, אישה."
הוא אפילו לא טרח להאריך אותו.
התחושה שקיבלתי מהנסיך הנמלט היתה עמומה ומטושטשת מרוב מרחק, כאילו אני מביטה בספר מבעד לטלסקופ לא ממוקד, אבל הוא עדיין היה ספר מהספרייה שלי ולכן עדיין היה בתחום אחריותי. (כל אלה מכם שלא החזירו ספר כלשהו לספריית התיכון שלהם או שקנו באמזון ספרים גנובים שמספרים סידוריים מודבקים לשדרתם? אנחנו רואות אתכם.) הוא נשא רק ניחוח קלוש ועקיף של הנער – חוסר תכלית, השלמה כנועה וריח דביק, דמוי זפת, של כמיהה שגוועה והחלה להתאבן.
הוא חי, אבל אולי לא לזמן רב. אני לא מתכוונת רק להתאבדות פיזית; אלה מבינינו שיכולות לראות את חומרי הנפש יודעות שישנן דרכים רבות למות מבלי שאיש יבחין בכך. ראיתם פעם את הספיישלים הטיפשיים האלה בטלוויזיה, שבהם מצילים בעלי חיים מאיזה קרקס אימה ירוד בלאס וגאס, פותחים את הכלובים, והאריות פשוט יושבים בהם בעיניים מתות, כי הם שכחו מה זה לִרְצות? להשתוקק, לערוג, להיות מלא ברעב הנורא והזהוב של מי שחי?
אבל לא יכולתי לעשות דבר. רק לחכות ולקוות.
המתנדבים שלנו ערכו את הקרנת הסרט השבועי בחדר מדיה מספר שתיים, וכך נתקעתי בהחזרה למדפים. רק כשעמדתי במדף של ספר דאק-ונ, אוחזת בעותק עתיר אוזני חמור של הרוזן ממונטה כריסטו, הבנתי שאֶדמוֹנד דַנְטֶס הוא ממש, אבל ממש, קשקשן.
אילו היה אדמונד שומע לעצתו שלו, הוא לא היה יושב בתא הכלא שלו ארבעים שנה, מחכה ומקווה, בזמן שהרוזן מוֹרְסֶרף ווִילְפוֹר וכל השאר חיים באושר ועושר. מוסר ההשכל האמיתי של הרוזן ממונטה כריסטו הוא כנראה יותר משהו בנוסח: אם אתה דופק מישהו, תתכונן לזה שגאון נקמני ידפוק לך את החיים עשרים שנה אחרי כן. ואולי: אם אתה רוצה שידם של הצדק והטוב תהיה על העליונה, אתה צריך להילחם על כך בשיניים ובציפורניים. וזה יהיה קשה ויגבה מחיר יקר וכנראה יהיה גם מנוגד לחוק. תצטרך להפר את הכללים.
הצמדתי את ראשי למתכת הקרה של המדף ועצמתי עיניים. אם הנער הזה יחזור לספרייה שלי אי-פעם, אני נשבעת לקְלִיאוֹ ולקַלִיוֹפֶּה שאמלא את חובתי המקודשת ביותר.
אתן לו את הספר שהוא זקוק לו יותר מכול.

*

אַרֵיידִיָיה, מוֹרגַן – מדריך המכשפות לבריחה: מאגר שימושי של פנטזיות שער – נכתב בשנת האחווה אלפיים ושתיים ונמסר להשגחת הספרייה הציבורית של מחוז יוליסס.

 

הוא חזר כדי להיפרד, אני חושבת. הוא הגניב את הנסיך הנמלט לתיבת ההחזרות ואחר כך שוטט בין המדפים; הילקוט האדום תלוי לו על כתף אחת, קצות אצבעותיו נוגעים-לא נוגעים במדפים, עיניו כבושות ברצפה. עכשיו הן כלל לא נראו כעיני מכשף; הן היו רק עצובות וזקנות וגונן כגון העשן.
הוא עבר באגף הטיולים והתיירות ואז ראה אותו – ספר כבד, כרוך בבד, תקוע בין הנווד המעשי (910.4 האס) ובמטוס, ברכבת או ברגל: מדריך למטייל בעולם (910.51). לא היה לו מספר סידורי, אבל הכותר הוטבע על השדרה באותיות זהובות מסולסלות: מדריך המכשפות לבריחה.
חשתי בפעימות לבו החלולות, בכאב של התקווה הנולדת מחדש. הוא הושיט יד אל הספר והספר הושיט את עצמו אליו, כי ספרים זקוקים לקוראים בה במידה שאנחנו זקוקים להם, ועבר זמן רב מאוד מאז שהספר המסוים הזה יצא מהמכתבה שבחדר האוספים המיוחדים.
אצבעות כהות נגעו בבד צבוע ירוק, ונדמה היה ששני חצאים מופרדים של דבר-מה שבור מתאחדים סוף-סוף מחדש, כמו מפתח אבוד שמסתובב סוף-סוף במנעולו. כל הספרים בספרייה אווששו בבת-אחת, נאנחו לנוכח השלמוּת המקודשת של קורא וספר.
אגנס עמדה בין שורות המחשבים והסבירה את מדיניות שלושים הדקות שלנו למבקר חדש. היא השתתקה באמצע המשפט, נחיריה התרחבו והיא שלחה מבט אל מדפי ה-900. אחר כך, בהבעה שבין האשמה לאי-אמון, היא נפנתה להביט בי.
הסתכלתי לה בעיניים – לא קל להסתכל לאגנס בעיניים כשהיא כועסת, תאמינו לי – וחייכתי.
כשיגררו אותי אל מול המורות וישרפו את הכרטיס שלי וידרשו לדעת, בנימה מאשימה ומלאת יגון, איך יכולתי להפנות עורף לשבועות של המסדר שלנו, אני אגיד: הֵיי, אתן הפניתן להן עורף ראשונות, גבירותי. מתישהו שכחתן את המטרה הראשונה והטהורה ביותר שלנו: לתת לבאי הספרייה את הספרים שהם זקוקים להם יותר מכול. וכמה שהם זקוקים. כמה שהם יזדקקו תמיד.
תהיתי, במין חשש מרוחק, איך ספרניות פורעות חוק מבלות את זמנן, אם יש להן מועדונים או אגודות, ואיך זה לפגוש סיפורים פראיים שלא אולפו בידי מסַפֵּר ולא נכרכו בספר. ואחר כך תהיתי מניין הגיעו הספרים שלנו מלכתחילה ומי כתב אותם.

*

פתאום היתה מין האצה בלתי מורגשת, כאילו רוח עזה נושבת בין המדפים אך אינה פורעת אפילו עמוד אחד. אנשים אחדים הרימו מבטים מוטרדים מן המסך.
מדריך המכשפות לבריחה נח נטוש על השטיח, פתוח במפה של ארץ קסומה כלשהי ששורטטה בדיו חומה כהה. לצדו נח ילקוט אדום.

 


[1] אוּרוֹבּוֹרוֹס – ביוונית, "אוכל זנב" – הוא נחש או דרקון הבולע את זנבו, סמל מיתי עתיק למחזוריוּת (הערת המתרגמת).


אליקס א. הארו  היא סופרת פנטזיה ומד"ב אמריקאית. הסיפור הקצר Witch's Guide to Escape: A Practical Compendium of Portal Fantasies פורסם לראשונה בכתב העת Apex Magazine  וזכה בפרס הוגו לסיפור הקצר לשנת 2019. ספר הביכורים שלה עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי יצא בימים אלו בעברית בתמיר הוצאה לאור בתרגומה של לי עברון. 

לי עברון מתרגמת ספרות מאנגלית ומצרפתית. זכתה בפרס היצירה למתרגמים תשע”ט על תרגומה להרפתקאותיו של טום סויר מאת מארק טוויין, ותרגמה בין השאר גם יצירות של ג'יין אוסטן ותומס וולף. ספרה לקוראים צעירים העולם שמתחת לשטיח ראה אור לאחרונה בהוצאת טל-מאי, ושני ספרי שירה פרי עטה, יבשות נעות ודבר בלתי נראה יצאו בהוצאת פרדס. יחד עם בת זוגה, הסופרת ציפור פרומקין, הקימה את צילי – הוצאה קטנטנה לספרי ילדים ונוער.  

ספקולציה
דילוג לתוכן